בחורף 1975 הגעתי מבון למערב ברלין. העיר היתה אפורה, גשומה וחצויה. צ'ק פוינט צ'ארלי היה הגבול. לא ביקשנו אישור לחצות כי ראינו יותר מדי סרטים על המלחמה הקרה. מעבר לצ'ק פוינט צ'ארלי שכנו הררי החושך, החקירות ושרירות הלב. חומה אפורה חצתה את העיר במקומות ששום ארכיטקט לא היה ממליץ עליהם, ואנחנו עלינו בסולם כדי לראות מעבר לחומה את החיילים או השוטרים חמורי הסבר, עם כובעי הפרווה שלהם. כמו תמיד, כמו בכל מקום, נדמה שמצבים כאלה יישארו כך לנצח.
נפגשנו עם ראש העיר הסוציאליסט, קלאוס שוץ, אשר לימים כיהן כשגריר אצלנו. הוא עמד בראש מובלעת, מרוחקת ממדינתו, במעמד מיוחד. המאמץ העיקרי שלו היה לשכנע צעירים גרמנים לעבור לגור במערב ברלין, והשיחה עסקה, רובה ככולה, בשאלת התמריצים בערי הפיתוח. שאלות איחוד העיר ואיחוד גרמניה עלו במהלך השיחה, אך לא היו יותר ממשאלת לב גרמנית. חזרתי לבון בקרון שינה של רכבת חתומה, שנאסר עליה לעצור בשטחה של מזרח ברלין.
בדיוק 14 שנה אחר כך מצאתי עצמי באותה ברלין, עובר בשער ברנדנבורג וקונה מזכרות עם חלקים מצוירים מן החומה וכובעי פרווה עם סמל הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שכבר נעלמה. ישבתי בלובי של המלון המיתולוגי "אדלון", ולאחר מכן חציתי את פרידריך שטראסה כדי להתבונן בעמדה המוגנת בשקי החול, שהיתה רחוקה כל כך משמה המיתולוגי: צ'ק פוינט צ'ארלי. אז גם הסבירו לי שהשם אינו קשור לשם צ'ארלי אלא לאות C, ושמדובר בנקודת המעבר השלישית ממערב למזרח. כמו תמיד, כמו בכל מקום, מה שנראה בלתי אפשרי רק אתמול הפך בן רגע למציאות מובנת מאליה, או כמעט כזו.
בעלות הברית חילקו ביניהן את ברלין לארבע, לאחר כיבושה במאי 1945: החלק הרוסי, האמריקני, הבריטי והצרפתי. ב־1949 הפך החלק הרוסי לגרמניה המזרחית, ושלוש שנים אחר כך סגרה בריה"מ את גבולה עם המערב. שלוש מעצמות המערב איחדו את שטחיהן למערב גרמניה, אשר זכתה בעצמאות שש שנים מאוחר יותר. ההבדל בין החיים במערב למזרח היה גדול מאוד, למרות שגרמניה המזרחית ביקשה ליצור לעצמה תדמית של מדינה מתקדמת בהרבה משכנותיה שמעבר למסך הברזל. כמעט כל מי שהיה יכול לברוח ממזרח ברלין למערב ברלין, ומשם - למערב, עשה זאת, ובניסיון למנוע את המשך הבריחה מן הכלא הקומוניסטי הגדול, נבנתה חומת ברלין ב־1961 והפכה לאטרקציה עגומה.
גרמניה הקומוניסטית התנערה כליל מאחריותה למעשי גרמניה הנאצית. זו המערבית ראתה עצמה כגרמניה הלגיטימית היחידה, ותחת הנהגתו של קונרד אדנאואר החרימה את גרמניה המזרחית, לא קיימה עימה או עם בריה"מ קשרים דיפלומטיים ואיימה לנתק יחסים עם כל מדינה שתכיר במזרח. שנים מאוחר יותר, בתקופת מנהיגותו של ווילי ברנדט, נולדה ה"אוסטפוליטיק" (מדיניות המזרח) שלו, והופשרו היחסים עם בריה"מ ועם מזרח גרמניה. הוא גם קבע שאין לגרמניה תביעות טריטוריאליות מעבר לגבולה המזרחי, לאותם שטחים שנלקחו ממנה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה.
אבל השינוי הגדול היה קשור באדם אחד, מנהיגה החדש של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. נכון שהיו תהליכים שהבשילו, אך בלעדיו היו השינויים מעבר למסך הברזל מתרחשים מאוחר הרבה יותר. סיפור נפילת החומה הוא סיפור משונה על פקיד בכיר במזרח גרמניה שנכשל בלשונו במסיבת עיתונאים, אבל הוא גם הוכחה לכך שכל רוח חולפת באותה העת היתה יכולה להפיל את מה שנדמה כי היה חיץ נצחי.
השינוי במזרח התרחש מייד; כבר במארס 1990 נבחרה ממשלה לא קומוניסטית, ושתי הגרמניות וארבע המעצמות שכבשו אותן קיימו משא ומתן שבסופו ויתרו כולן על תביעות טריטוריאליות, הן כלפי גרמניה המתאחדת והן של גרמניה כלפי בריה"מ ופולין. נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן, כמו גם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, חששו מן העוצמה הגרמנית בעקבות האיחוד, אך נמנעו מלטרפד אותו. 11 חודשים לאחר נפילת החומה, ב־3 באוקטובר 1990, הוקמה גרמניה המאוחדת.
"אוסי" או "ווסי"
מה שהתרחש הוא שחמש מדינות המחוז של גרמניה המזרחית צורפו לגרמניה המערבית, ובמידה רבה סופח המזרח למערב. בון הקטנה נותרה (למשך שנים אחדות) בירת הישות המאוחדת, החוקה והחוקים היו חוקי המערב, בתיקונים המתחייבים, והמארק היה המארק המערבי. החלטתו של הקנצלר הלמוט קוהל כי כל מארק מזרחי יזכה בערך של מארק מערבי עלתה לארצו הון עתק שלא חושב מראש, אך גם העניקה לו פופולריות רבה, והוא חזר ונבחר לתפקידו.
כפי שהמומחים לגרמניה לא צפו כלל את איחוד שתי הגרמניות, כך לא העריכו רוב הכלכלנים כי מחיר האיחוד יהיה כ־1.5 טריליון יורו. המדינה המפותחת ביותר באירופה התאחדה עם אחת העניות בה. איחוד כלכלי היה בלתי אפשרי, והכלכלה המזרח־גרמנית הושבתה למעשה. רבים מתושבי מזרח ברלין עברו לגור במערב, בעומק המזרח הגיעה האבטלה ל־25 אחוזים, מפעלים נסגרו בזה אחר זה, והיה נדמה שגרמניה מתקשה מאוד לעמוד באתגר החדש.
אבל היא עמדה בו. אם בתחילה שאלת כל נהג מונית בברלין אם הוא "אוסי" או "ווסי" (כלומר מזרחי או מערבי), בתוך שנים מעטות לא היה הבדל בין מזרח למערב, אנשים כבר לא זכרו היכן עברה החומה, וזה שנים אחדות מנהיגה את גרמניה ביד רמה אנגלה מרקל, הקנצלרית שבאה מן המזרח. עם 82 מיליון תושבים, גרמניה היא החשובה במדינות אירופה ובעלת הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, היא פציפיסטית ומורה דרך, גם עכשיו, בנושא כמו קליטת המהגרים.
ואנחנו? לא היו אצלנו חגיגות לנוכח התעצמותה של גרמניה, ואני מניח שביום ההוא, לרבים היתה תחושה לא נוחה. אני יכול להעיד רק על עצמי. אבל נראה שגם ישראל בירכה על המהלך, וקיבלה את גרמניה המאוחדת כידידתה הקרובה ביותר באירופה, כאשר גרמניה המזרחית והעוינת נעלמה אל תוכה של זו המערבית. במבט לאחור, כולם הרוויחו מן האיחוד - שתי הגרמניות, אירופה וגם ישראל. היחידים שהפסידו היו כותבי ספרי הבלשים - צ'ק פוינט צ'ארלי הפך לאתר תיירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו