הנאום שנשא הנשיא ברק אובאמה בפני עצרת האו"ם בראשית השבוע היה הגרוע והמביך בהשוואה לנאומיו הקודמים בפורום. אף על פי שכמעט שבע שנים חלפו כבר מאז נבחר לראשונה לנשיא, נראה שטרם הפיק לקחים כלשהם מן הסידרה המתמשכת של כישלונותיו ומחדליו, בייחוד במישור יחסי החוץ והביטחון. הוא ממשיך לדבוק במסכת אמונותיו התמימות על חשיבותה של הדיפלומטיה המסורתית ועל הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי רחב כתנאי הכרחי ליישובם של משברים ושל סכסוכים אלימים. זאת, אף על פי שרתיעתו העמוקה מפני השימוש בכוח הצבאי והחלטותיו לסגת בטרם עת מהביצה העיראקית ולא להתערב במלחמה בסוריה - גם כשהתמלאו התנאים המוקדמים לכך - תרמו להעלאתו של מפלס האלימות, הקיצוניות והקנאות האיסלאמית ברחבי האזור.
כך, כאשר הלהבות ממשיכות לבעור בסוריה, בעיראק ובתימן, ממשיך אובאמה, בנאומו הסוריאליסטי והמנותק מקרקע המציאות, לדבר בשבחה של הדמוקרטיה ובשבחם של הסכמים בינלאומיים, גם אם הללו - כמו הסכם הגרעין עם טהרן - הם מחוררים ומלאי פרצות ועתידים להיקרע לגזרים בבוא העת על ידי יריבים ציניים ונטולי עכבות.
מעבר להטפת המוסר החלולה למדינות ולתנועות שאינן מגלות נאמנות לערכי היסוד שעליהם מושתתת הדמוקרטיה המערבית, לא נשאו עימם דבריו הנמלצים של הנשיא שום בשורה. נהפוך הוא - בפועל הוא העניק "הכשר" ולגיטימציה מלאה לנוכחותה הצבאית הגוברת של רוסיה בחזית הסורית ולתפקיד הצבאי והמדיני המרכזי שניכסה לעצמה בזירה זו בעקבות הימנעותה של ארה"ב מפעולה צבאית כנגד משטרו של אסד. הדברים מזכירים את הסכמתו הלא־פחות תמוהה של הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט להעניק לסטאלין בוועידת ילטה בפברואר 1945 אור ירוק לסיפוחם של שטחים נרחבים במזרח הרחוק על חשבונה של יפן הקורסת.
מחדל בלתי נסלח זה, בהסכמתה של וושינגטון להפוך את ולדימיר פוטין לבורר ולמתווך במשבר הכימי בסוריה לפני שנתיים, העניק למוסקבה את חלון ההזדמנויות הנכסף להפוך לשחקן מוביל בזירה, שסביבו מתגבשת כעת קואליציה מדינית וביטחונית חדשה.
בה בשעה, נגרר ההגמון האמריקני בעקבות המהלכים שמוביל המנהיג הרוסי ומבקש, כמעט בתחינה, שיובטחו לו שולי השפעה כלשהם בתהליך המתרקם. ואכן, אם משילים מנאומו של אובאמה את המעטפת הערכית שבמרכזה ההנגדה שבין אורחותיהם של ממשלים דמוקרטיים לבין דיקטטורות, מתברר לא רק שהוא מוכן ומזומן לבנות שותפויות גם עם המשטרים המדכאים והעריצים ביותר, אלא גם שהמחלוקת הספציפית בין הבית הלבן לבין הקרמלין בהקשר הסורי היא משנית וקשורה בעיקרה למקומות ולמעמדו של אסד בסדר הפוליטי שייכון בסוריה עם שוך הקרבות.
מתברר גם שגוליבר האמריקני משלים בפועל עם סיומו של עידן ההגמוניה החד־גושית. בעוד הרכבת האווירית הרוסית ללטקיה נמשכת במלוא היקפה, מסתפק אובאמה בהרהורים פילוסופיים על אודות טבעו הרצוי של הסדר העולמי, תוך השלמה כנועה עם משוואת הכוחות החדשה המתהווה בסוריה שותתת הדם. אפשר רק להצטער על כך שחולשה בלתי נתפסת זו, שממשיך הנשיא האמריקני להפגין, עתידה להרחיק עוד יותר את החלום הדמוקרטי הנשגב ששירטט.
חשוב לומר כי אותם הדברים אמורים לגבי הפיסגה הצוננת, לכאורה, שקיים הנשיא אובאמה עם מנהיג רוסיה פוטין בעקבות נאומיהם באו"ם. שכן, חרף הקרירות שהפגין הנשיא האמריקני, העובדה שהתחייב קבל עם ועולם שמנוי וגמור עם הממשל שלא לשוב עוד לעידן המלחמה הקרה רווית המתח והעימותים, הוציאה את העוקץ מהמפגש כולו. היה זה לא יותר מאשר מזעור הנזקים שכבר נגרמו למעמדה וליוקרתה של ארה"ב במרחב, זאת באמצעות שרטוטם של קווים אדומים חדשים, שיגבילו את היקפה של הפעילות הצבאית הרוסית בסוריה. רק לפני שנתיים נוכחנו בהקשר הסורי עד כמה חסרת חשיבות היא ההגדרה של קווים אדומים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו