עצרת האו"ם השנתית דומה לפתיחת עונת הכדורגל: במועד קבוע מתייצבים השחקנים והמאמנים לבטא את ה"אני מאמין" שלהם, והעונה המדינית - יוצאת לדרך. לא כל מה שמבטיחים הנואמים מתממש במרוצת השנה, אבל ברחבי העולם יודעים לאן הם חותרים.
נאומיהם אינם יותר מ"מצוות אנשים מלומדה". כאשר מנהיגי ערב ומזכ"ל האו"ם קראו אמש לחידוש המו"מ הישראלי־פלשתיני זו שיגרה בלבד; וכאשר נשיאת ברזיל טוענת כי קצה נפשה מהרחבת ההתנחלויות - מתברר כי טרם "קלו מים", כלומר לא נפתרה סוגיית האמנתו של השגריר המיועד דני דיין.
אמש היה הנושא הישראלי־פלשתיני על הספסל. תורו יגיע כשיינשאו נאומיהם של בנימין נתניהו ואבו מאזן. ליל הפתיחה שייך, כצפוי, לברק אובאמה ולוולדימיר פוטין, שלאחר מכן קיימו מפגש פיסגה כשהעימות האמריקני־רוסי צובר תאוצה. זה עימות בין נשיא אמריקני המייצג כלכלה מתאוששת אבל סובל מרפיון מנהיגותי לבין שליט רוסי שמייצג משק כושל אבל רוחו נחושה. מי יגבר?
אובאמה - כפי שנהג אבא אבן להתריס כלפי מנהיגי ערב - לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. תפיסתו מטיפה להסתייגות כמעט פציפיסטית מפעילות צבאית ברחבי העולם, ואם כן - כיצד הוא מקווה כי בשאר אסד ייאלץ לנטוש את כיסאו דווקא בשעה שבה הוא זוכה לחיזוק מאיראן ומרוסיה?
הרי אובאמה קבע קווים אדומים להתנהלותו הברוטלית של אסד, ומשזה חצה אותם עצם הנשיא האמריקני את עיניו. לא פעם, פעמיים. רק עכשיו, כאשר אפילו אנגלה מרקל מהרהרת באפשרות להידבר עם העריץ הסורי, כדי לצמצם את זרם הפליטים המתדפק על שערי גרמניה, מציג אובאמה תביעה להדיחו. בעשותו כן קבל עם ועולם ועצרת האו"ם הוא כמי שדוחק את אצבעו לעיניו של פוטין הממתין לתורו לנאום.
לא זו בלבד שפוטין אינו מאמין לאובאמה (זה הדדי), אלא שתמונת החיים המדיניים שלו מתפרשת בעיני המנהיג הרוסי כחולשה מתמדת. ככה לא בונים חומה וככה לא מנהלים מדיניות, ופוטין ממשיך להאמין כי הכוח והנחישות והמשמעת מנצחים, וכמו שליטי יחיד אחרים הוא בשלב שלפי שעה התוקפנות מאירה לו פנים, ואפשר שתשתנה רק עם כתיבת ספרי ההיסטוריה.
כמעט שבע שנים לאחר כניסתו לבית הלבן אין אובאמה מבין מה טוב לאמריקה, או שסבור כי הוא יודע טוב מכל אזרח בארצו מה טוב לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו