יום הכיפורים הוא בעיקרו חשבון הנפש הקדוש של הפרט היהודי עם עצמו, אדם לאדם ומאמין עם אלוהיו, ורק בשוליים מבצבצת הסוגיה הציבורית הרחבה. ביסודו של דבר, גם ספר יונה, הנועל את מסכת ההפטרות, הוא בעיקרו סיפור־משל של היחיד. הפרופסורים יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן הקדישו לאיש שבבטן הדג ספר מרהיב חדש, שרוח הפרט שורה עליו, אף שיש בו מרכיבים כלליים כמחילה לחטאי נינווה וכהצלת הקיקיון.
התובענות מן הפרט לענות את נפשו מצומצמת למימדים בעירבון מוגבל. כל תקלה בינונית נענית בהיתר לחדול מן הצום. מה שהוסיף ליום הכיפורים מימד אשר הוציא אותו ממתחם השיח הפרטי התרחש לפני 42 שנים, כשמדינות ערב תקפו את ישראל. מלחמת יום הכיפורים צבעה את היום הקדוש בחשבון נפש לאומי. גם ברגשי חרטה ועשיית תשובה.
המלחמה ההיא שיקפה אמירה נודעת של חכמים, שבאושרם עולים היהודים עד הכוכבים ובצערם יורדים עד עפר, וזה מה שאירע בתשרי 1973. שני מרכיבים אפיינו את ישראל של אז: היהירות כאילו צה"ל כל יכול והאויב ראוי לזלזול, ומבטאם העיקרי היה ראש אמ"ן אלי זעירא, אבל בהחלט לא היה יחיד; ונטייתה של גולדה מאיר להימנע מכל תקיפת מנע, שדחקה אינטרסים ישראליים מובהקים מפני התחייבותה המדינית לארה"ב.
המלחמה מצאה את צה"ל מופתע. הוא רבץ בשאננות בלתי מובנת. אילו הורתה גולדה להקדים ולפתוח באש מהאוויר, היתה נתפסת בוושינגטון כתוקפנית, וכמי שדברי הרגעתה כי הערבים לא יעזו לתקוף היו בבחינת משגה גורלי.
זו היתה המלחמה שבה הפך צה"ל נחיתות לניצחון מזהיר. בתוך שלושה שבועות מצא את הנקודה הארכימדית אשר איפשרה לו - בדמם של 2,200 הרוגים ואלפי פצועים - לצאת מחושך לאור, מתבוסה להישג מהדהד. אך ישראל מיאנה להינחם. דור שלם התהלך ברחובותיה עם דם רע בעורקיו, תאב לחטט בצער ולהכאיב לעצמו. כפי שהדבר חזר על עצמו אתמול, כאשר שוחררו המסמכים המוכרים שלפיהם תבע שמואל גורודיש־גונן, שלא התאים לפקד על הדרום, להדיח את אריאל שרון.
יום הכיפורים השחור התהפך בזיו של אחרי סוכות, אבל הדור שהתאכזב לא סלח. עד היום, ולמרות שכל האחראים למחדל כבר הלכו לעולמם, רוחם חייבת לאומה סליחה ותשובה וחרטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו