עשרת ימי תשובה הם ימים מעוררי יראה גדולה בקרב המאמינים בהשגחה פרטית. יש אנשים שבכל ימות השנה מתאפיינים ברציונליות, בפרגמטיות ואפילו בציניות, אך בימים אלה מוצאים את עצמם מתנהגים כמו אשמים המחכים לגזר דינם. הם יודעים היטב במה חטאו, והם אינם מחכים לזיכוי.
בימי ההכרעה הללו שבין כסה לעשור, אין חפים מפשע. כיוון שאי אפשר שלא לחטוא בשום דבר, כל מה שנותר הוא להתמודד בשלב הטיעון לעונש: להזכיר את העבר הנקי יחסית ואת המצב המשפחתי ולהבטיח שזה לא יקרה שוב. אך גם לדעת עד כמה כל זה לא משכנע.
מצד אחד, נוח להאמין בהשגחה פרטית; יש לך ערוץ ישיר לאלוהים, אתה יכול לבוא אליה בטענות, לבקש בקשות, להתחנן לפעמים ולשכנע את עצמך שאפשר להשפיע עליה אם תחזור יום־יום על אותן המילים, ואם תעמוד במשימות המייחדות אותך משאר האומות - לשמור על כשרות, להימנע מעבודה ומשימוש בחשמל בשבתות ועוד ועוד - תמצא בעיניה חן וחסד טוב, וחייך יהיו מוצלחים.
מצד שני, רעיון ההשגחה העליונה מאיים כמו האח הגדול הצופה בנו, אין שום צורך במצלמות נסתרות כדי לעקוב אחר המאמין, כי לכאורה אין מקום שבו ההשגחה הפרטית אינה קיימת. היא יודעת עליך כל דבר: מעשה טוב שעשית, מעשים רעים שעשית, התחמקות מעשיית מצוות, פסיחה על תפילה ועצימת עין ממעשים בלתי ראויים של אחרים.
יתרה מכך, אם ההשגחה הפרטית מפרה את החוזה שחתמת איתה באופן חד־צדדי (משהו בנוסח "תיתנו - תקבלו", כלומר תמורת צדיקותך תזכה בחיים טובים), אין לך ברירה אלא להאשים את עצמך, להסביר לעצמך שהיית אולי צדיק בעיניך, אבל לא בעיניה. כיוון שהיא השופטת היחידה וכיוון שאין היא מחויבת בפרסום פסקי דין אלא רק במתן ביטוי לשורה האחרונה שלהם, לא נותר לך אלא להשלים עם כך שהיו בידיה נתונים מסוימים שגרמו לה לקבל החלטה בלתי צפויה בעיניך, וכל מה שנותר לך הוא להשלים עם העונש.
• • •
בכל עת יש מי שכועסים מחדש כאשר מתרחשים אסונות וחיי אדם נקטמים בטרם עת כתוצאה מתאונות קשות או מפגעי טבע חמורים. הם שומעים כי אנשים מאמינים מייחסים את האירועים הללו לאי־שמירת מצוות, לכך שהמזוזות בבתים לא היו תקינות וכדומה.
אני מודה שאותי זה ממש לא מרגיז, זה אפילו די ברור לי. הרי אם אתה מאמין בכל ליבך בהשגחה פרטית, אין לך אפשרות לומר כי העובדה שהתרחש אסון שבו נהרגו אנשים שלא פשעו לכאורה - בעיקר אם גם תינוקות היו קורבנות, והם חפים מפשע על פי הגדרה - נובעת מכך שאלוהים עשתה טעות, וכי במקרה הזה היא ממש לא היתה בסדר. אתה חייב להסביר לעצמך ולסובבים אותך מה קרה כאן, וכיוון שאינך יכול להאשים את ההשגחה ואינך יכול להסתפק באמת במה שהסתפק בו איוב (כלומר שאלוהים יודעת מה שהיא עושה ואין לתהות על מעשיה) - לא נותר לך אלא להאשים את הקורבנות או את הקולקטיב שהם משתייכים אליו, ולומר שהם נטשו את דרך האבות או שחטאו בחטאים כאלה ואחרים, ש"הצדיקו" את האסון.
יש אופציה אחרת והיא לשמר רמה גבוהה מאוד של רציונליות, להיפרד מאזור הנוחות של ההשגחה הפרטית ולעלות מדרגה ברמת ההפשטה: האלוהות באה לידי ביטוי באלילים מעשי ידי אדם, אשר אותם יצר ולכבודם הקריב קורבנות אדם וחיה, והתחלפה במונותיאיזם ובאלוהות שרק נבחרי הנבחרים זוכים לקבל ממנה הנחיות בקולה, קל וחומר לראות את דמותה. ועדיין זו אלוהות הזקוקה להקרבת קורבנות או לקבלת תפילות, ואשר מכירה את כל היצורים שנבראו על ידיה, והיא מכוונת כל אחד מהם, מתחשבנת עם כל אחד מהם וקובעת את מועד מותו. אלוהות זו מוחלפת באלוהות שאין לה שום סימן מוחשי, שאינה משגיחה על איש, שאינה מקיימת חשבונות של שכר ועונש, היא שרירותית בעיני האדם אך לא בעיניה, והפולחן הדתי לא נעשה למענה אלא למען מקיים המצוות, בלי שהוא מצפה שקיומן ייתן לו נקודות כלשהן. תחת מטרייה שכזו אפשר לכנס את הרמב"ם, את ברוך שפינוזה ואת ישעיהו ליבוביץ.
¬ ¬ ¬
זו מעלה גדולה שלא הצליחה למשוך אחריה את ההמונים בשום תקופה. אין כמו ההשגחה הפרטית כדי לשכנע מישהו להצטרף לעדת המאמינים או למנוע ממנו לעזוב אותה. אנשים לא רוצים להיות פראיירים. אם כבר מחייבים אותם לא לאכול מאכלי חלב במשך שש שעות (או שעתיים, לפי מנהג יהודי גרמניה) לאחר אכילת בשר, לקום מוקדם בבוקר כדי להתפלל, לחבוש כיפה או כובע ולפעמים הרבה יותר מכך, כדי להיבדל משכניהם - הם מבקשים בתמורה את החיים הטובים, ובלי התמורה כל ההסדר הזה אינו מעניין אותם.
• • •
מי שיכול לחיות חיים שלמים וערכיים בלי לעסוק בפולחן כלשהו ובלי לדבוק באמונה בגורם מטפיזי המנהל את כל חשבונותיהם של בני התמותה - פטור מדילמות המאמינים. אבל מי שמצפה לתמורה בעבור הפולחן שהוא מקיים, מוצא עצמו בין כסה לעשור במצב של דאגה אמיתית. זאת הזדמנות מצוינת לבקשת סליחה בכל תחום הנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, אבל באשר ל"עבירות" כלפי ההשגחה הפרטית שלו, שם אין לו אלא לצפות לחסדי שמיים.
כשאתה מתבונן באנשים הטובים הללו, שחלקם הם ידידיך וחלקם אנשים משכילים וחכמים ורציניים, המקפידים לפתע בקלה כבחמורה, ועורכים את החשבון המדויק של הימים שבין הכרעת הדין לגזר הדין, אותם ימים מכריעים, אתה שואל את עצמך למי קל יותר - למי שסבור כי הערכיות האמיתית היא להיות שלם עם עצמך, ולעשות מה שנראה לך הוגן וצודק, מתוך ידיעה שלא טיב חייך ולא אורכם יושפעו מכך, או למי שנאחז בציפורניו כדי להאמין - ולו בין כסה לעשור - שאכן קיים קשר בין מעשיו ומחדליו לבין מה שיקרה לו בחייו. אותו אחד שמאמין שקיימת השגחה פרטית, הרואה הכל והמחשבת חשבונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו