שלושה כיווני אוויר

1 "ייתכן גשם במזרח הארץ", אמרו בתחזית מזג האוויר. העיתונאית אשת "בצלם", ענת סרגוסטי, העלתה שאלה בפייסבוק: איפה זה מזרח הארץ? השמאל מכיר ישראל שיש לה רק שלושה כיווני אוויר. הירושלמים וכמעט חצי מיליון המתנחלים תושבי מזרח הארץ חיים במציאות משוגעת, שבמסגרתה לא רק גשם עשוי להיות מוטח אליך משמיים, אלא גם סלעים. החיים במזרח הפרוע כוללים אפשרות לסקילה שלך ושל ילדיך, בלוקים על הכביש כתמרור אזהרה, והמלצה שלא לחלוץ נעליים בזמן נסיעה - שמא תיאלץ לנוס מהמכונית בעקבות בקבוק תבערה. 

את "עליית המדרגה" של השבוע האחרון אנחנו מרגישים כבר שלוש־ארבע שנים. טרור של יומיום, שכבר קראו לו - אלו שלא שמעו את הזגוגיות המתנפצות ברעש - "אינתיפאדה שקטה". בניגוד למאות הפעמים הקודמות, ניסיונות רצח לכל דבר, בפיגוע בראש השנה הם הצליחו לרצוח. למרות ההחמרה, החיים נמשכים. לקחת את הילדה לבלט, את הילד לבדיקת עיניים, לעבודה, להצגה. כשענפי התאנה בצד הדרך נראים חשודים, מאיצים. כשנדמה שצל שחור עולה אל שולי הכביש, מאיטים. בתפילת הדרך מדייקים בכל מילה. 

עכשיו, כשעדשת המצלמה מכוונת לשכונות ותיקות בירושלים כמו ארנונה וארמון הנציב, מוזר לשמוע את ניב רסקין בגלי צה"ל שואל צעירה ירושלמית שערבים יידו אבנים לעבר מכוניתה האם "יש הרהורים, מחשבות, על המגורים במקום כזה, בתקופה כזאת?" שאלה שראוי היה לשאול כל יהודי, בכל מקום. נהריה וקריית שמונה ונחל עוז, חברון ומצר ומעלות, שדרות ואיתמר ותל אביב. 

 

2 השנה החולפת היתה אפוקליפסה ש"בימיה האחרונים נמחק האופק" - כך כתבה מיקה אלמוג בעמודי החג של "ידיעות אחרונות". מה גרם לאלמוג להתרשם שזוהי תחילת הסוף? האם התחזקות האיסלאם השיעי והפנטזיות להשמדת המערב כולו? אולי מתיזי הראשים המתקרבים אל גבולנו? לא. קץ האנושות הוא הדמוקרטיה הישראלית. 

"זו היתה השנה שהבהירה שימיה של הסאטירה ספורים, שהרי סאטירה מבוססת על הצגת בבואה מוגזמת של המציאות", כתבה אלמוג בייאוש, "שואלים 'מה היה קורה אם?' ומשתעשעים במצבים אבסורדיים קיצוניים: מה היה קורה אם מירי רגב היתה שרת התרבות? אם נפתלי בנט היה שר החינוך? זו השנה שבה שלושים מנדטים הבהירו לנו שמה שהיה הוא שיהיה". הבועה במיטבה.

 

3 לפני כמה חודשים הגיע אל המחלקה לרפואה תעסוקתית ב"לאומית שירותי בריאות" עובד במפעל קרטונים עם תלונות על בעיות שמיעה. בעלי המפעל הציג ידיים נקיות: המפעל שלו לא עובר על תקנות הבטיחות בעבודה מכיוון שמעולם לא הוצגו בפניו תקנות.

הרופאה התעסוקתית הראשית במשרד הכלכלה, ד"ר לובה פושנוי, שהתבקשה לטפל בתלונת העובד, לא מצאה במחשבי המשרד את שם המפעל. לאחר בירור כתבה ל"לאומית": "המפעל ממוקם מעבר לקו הירוק, באזור התעשייה בית אל. אנחנו לא מבצעים ביקורי פיקוח במפעלים שממוקמים מעבר לקו הירוק". 

אליבא דמשרד הכלכלה, עשרות אלפי העובדים, ישראלים ופלשתינים, ב־800 המפעלים, יזכו לציוד מגן רק בכפוף לנדיבות ליבו של המעסיק ולא בכפוף לחוק. על ביקורי מפקחים אין מה לדבר. כמו בהעסקת נשים ואיסור פיטורי נשים הרות, החוק הישראלי לא חל על האוכלוסייה האזרחית בשטחים. כאוס מכעיס.

 

4 וסיפור ליום כיפור: ב"הבדיקה" של שלום עליכם, מגיע אל העיירה כתריאליבקה אורח בערב יום הכיפורים. לאורך כל היום הקדוש הוא עומד בתפילתו, ובסוף הצום הוא מתעלף, מייבב. המתפללים ממהרים אליו ומגלים כי בעמוד התפילה שלצידו התפלל החביא בערב החג סכום כסף גדול, וכעת הכל נעלם. קהילת כתריאליבקה נבוכה: מי גנב את הכסף בעיצומו של יום הכיפורים?

הרב מורה לסגור את דלתות בית הכנסת, ומבקש לחפש בכיסי כולם, למן הראשון בבעלי הבתים ועד שמש בית המדרש. הוא עצמו הופך את כיסיו לעיני כל העדה, וכך עושים כולם, עד אשר הגיעו ללייזר־יוסיל. לייזר־יוסיל, חתנו של עשיר הכפר, למדן חריף, סירב בתוקף לגלות את כיסיו. נוכח זעמם של אנשי בית המדרש, הצמאים והרעבים לאחר הצום, עמד לייזר־יוסיל והתחנן על נפשו שלא יבדקוהו. 

כולם סערו. בית הכנסת נעול, אפשר לדמיין את הזיעה, ולייזר־יוסיל "עומד ונשבע בכל מיני שבועות שבעולם, כי נקי הוא מן הגנבה... אמר להם: ישביעוהו בנקיטת חפץ, ינתחו את בשרו לנתחים, יסרקו את גופו במסרקות של ברזל - ובלבד שלא יפשפשו בכיסיו". בהוראת הרב תפסו אותו כמה בחורים והוריקו את כיסיו בעל כורחו. ומה מצאו? "כמה עצמות מכורסמות של תרנגולת צלויה וכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רעננים, אשר נאכלו זה לא כבר".

אין להתפלא על לייזר־יוסיל: אכילה ביום הקדוש בשנה נחשבת לאיסור כרת, חמור יותר מגניבה. אלא ששלום עליכם לא התכוון לדון בסולם חומרת העבירות אלא להצביע על תופעה חברתית: בכל חברה יש חטאים "מקובלים" ויש דברים שהם ייהרג ובל יעבור. חוזרים בשאלה מהמגזר הדתי־לאומי לא משנים את דפוסי ההצבעה שלהם גם אחרי השינוי באורחות החיים. רוב הדתל"שים, גם אם יאכלו חזיר ביום כיפור על אופנוע ים, יחזיקו בעמדות לאומיות. אפשר להוציא את הימני מתוך הדת, קשה להוציא את הדתי־לשעבר מתוך הימין. התחושה היא שחילול שבת ואכילת שרצים אנחנו יכולים לקבל, אבל הצבעה לשמאל? זה כבר ממש לא.

בכל מערכת בחירות נמצא אצלנו בקלפי ביישוב פתק אחד של "מרצ". ייתכן שזהו אחד הנערים שחמד לצון, ייתכן שהמשלשל את הפתק הוא אחד מחברי ועדת הקלפי הבאים מן החוץ, וייתכן שיש בתוכנו אדם אחד שהחליט בשכל קר וישר לבחור במפלגת השמאל החברתית. 

לגיטימי. בכל פעם, כשמתפרסמות תוצאות הבחירות, אני מדמיינת בחיוך את כל התושבים עומדים אחד אחד, פותחים את אבנטיהם ומנערים את כיסיהם כתושבי כתריאליבקה, מציגים לעיני כל את פתקי הצבעתם, עד שיימצא זה שבכיסו גלעינים לחים של שזיפים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו