1. זוהי שעת סיכומי השנה. אדם וסיכומיו, אדם ועדשת ליבו שבעדה הוא צופה באירועים האישיים והציבוריים. בשעה שהדברים נכתבים, אני שומע בזווית האוזן סיכומים בנוסח מקהלת העורבים הידועה, כמה "רע רע רע" פה: השנה התחילה ברע ונגמרה ברע, ובאמצע נבחר ביבי. בקיצור, לא עליכם.
ואמנם, אפשר לדלות מיַם האירועים שחווינו במהלך השנה החולפת, רגעים קשים; אבל גם רגעי התרוממות רוח וניצחונות אישיים ולאומיים והתגברות על מה שביקש לדרדר אותנו לתהומות. לא מוכרחים לצבוע דווקא באמצעות הרע את ליל התקדש החג, ולהאפיל את כניסת השנה החדשה אל מעוננו? נשאיר את הביקורת לימי החול ונתמקד עכשיו בהתחדשות פנימית וציבורית.
הפיוט היפהפה, "אחות קטנה", שחיבר במאה ה־13 רבי אברהם חזן מגירונה שבספרד, כולל פזמון חוזר שמבקש להשריש בנו את הראייה הזאת: "תכלה שנה וקללותיה", ולבסוף: "תחל שנה וברכותיה". הפילוסוף הדני סרן קירקגור רשם ביומניו: "את החיים אפשר להבין רק אחורה, אבל בל נשכח שמוכרחים לחיות אותם קדימה".
הכרת הטוב היא רכיב בסיסי בכל ביקורת. חכמינו לימדו שכשם שאדם מברך על הטובה, כך עליו לברך על הרעה. זו מידה גבוהה ומורכבת מאוד ממידות הנפש וקשה להשיגה. אבל לכל הפחות נדע לברך על הטובה. ממש לפני פרידתו, בתוך פרשת הקללות, מספר משה על הכיוון של חשבון הנפש נוכח המצבים הקשים שעמנו עתיד להיתקל בהם - "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). לא ידענו לשמוח, להיטיב לבבנו ולהודות על הטובה כשהיה לנו "רוב כל".
2. הנה רגע של נחת עקרונית. בראשית חודש סיוון (21 במאי) ציטטה סגנית שר החוץ החדשה, ציפי חוטובלי, באוזני הסגל הדיפלומטי שלנו, את הרש"י הראשון לתורה, כמפתח למדיניות משרד החוץ בעולם ("שיח זכויות" לפני שלל הטענות האחרות). עוד נגיע לרש"י, אבל תגובת חלק מהנוכחים (כולל הכתבים) היתה "הלם" ו"הרמת גבה". "פעם ראשונה שביקשו מאיתנו להשתמש בדבר תורה לצורכי הסברה ברחבי העולם". ברור, חלקים בתוכנו יודעים את כללי הטקס הדיפלומטי, ומשוחחים בשפות הנכונות - אבל אינם מכירים לא רק את אוצרות הרוח האדירים של עמנו, אלא גם את ספרי היסוד והמיתוסים הבסיסיים של העמים שאליהם נשלחו. בקיצור, אנחנו רציונליים מדי.
אבל גם אדם רציונלי יודע שמוכרחים להתייחס לפסיכולוגיה של האדם העומד מולך, לאמונותיו, לתשתית הרעיונית, הספרותית והחזותית שעליה גדל ("מראות השתייה" כלשונו של ביאליק), ושהקיפה אותו מיום לידתו עד ליום שנקרא לשרת את עמו. על אחת כמה וכמה שיש להכיר את המישור הפסיכו־היסטורי של עמי העולם, להתייחס ברצינות לאמונותיהם הדתיות ולארוג אותן בחשבון כולל אל תוך המסכת הדיפלומטית המנחה את ישראל בבואה להציג עמדתה.
רש"י שואל בשם ר' יצחק (דבריו מופיעים במדרש "תנחומא"), מדוע פתחה התורה בסיפור מעשה בראשית ולא במצווה הראשונה שנצטווינו כעם? ועונה: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'ליסטים (גזלנים) אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים!', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
מכל מאות הרעיונות והמדרשים הפזורים ברחבי היקום הטקסטואלי שלנו, בחר גדול פרשני התנ"ך והתלמוד לפתוח פירושו במאמר הגנה על עמו.
האם ייתכן שרש"י, שחי בצפון צרפת במאה ה־11 והספיק לחזות במסע הצלב הראשון, ראה משהו שהדיפלומטים לא ראו? הרי אותה טענה שקרית מושמעת גם היום ללא הרף (שמענוה בשבוע שעבר מעל דוכן הכנסת מפי ח"כ זחאלקה), ולחרפתנו יש בתוכנו כאלה שאימצוה כאמת.
3. מדוע נאלמו אנשים במשרד החוץ לנוכח הרש"י הזה, האומנם היתה זו "פעם ראשונה" שנציג רשמי של ישראל משתמש במסורת הדתית כדי להציג את עמדתנו? אנחנו יודעים שב־1937 הציג דוד בן־גוריון בפני חברי ועדת פיל את התנ"ך כמקור לזכותנו על הארץ: "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור; היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית ובמוסדארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה". לא ידוע שחברי הוועדה אז נתקפו "הלם" ו"הרימו גבה".
4. ומה באשר לרש"י, האומנם פעם ראשונה במשרד החוץ? הנה ד"ר יעקב הרצוג (דודו של יצחק הרצוג), מהמוכשרים שבדיפלומטים שעמדו לישראל אי פעם ומדובריה המזהירים, בדברים שנשא ב־1968 ונראים כחדשים: "בחומש בראשית פותח רש"י את פירושו במאמר שבמשך 920 שנה לא הבינו היהודים את טעמו... בעצם זו טענה יפה מאוד ליהודים - אבל מניין לך שאומות העולם יקבלו אותה?
"התשובה היא, שהבעיה קשורה בתפיסה היסטורית - אם היא ברוח האמונה, או אם היא מטריאליסטית. אם התפיסה היא מטריאליסטית, כי אז הטענה "ליסטים אתם" תופסת; אך אם התפיסה היא ברוח האמונה, יהיה העולם מוכרח לקבל, שמבית ישראל באו מושג ההשגחה ויסוד האדם במוסד ההשגחה - ומושג זה אין לו קיום בלי ארץ ישראל.
"וזה הוויכוח", המשיך הרצוג, "ורש"י כאילו חזה שלאחר 900 שנה שוב נעמוד בפניו. בעיית היסוד היא אפוא, אם ממשיכים בוויכוח, 'ליסטים אתם', או אם תופסים את הייחוד היהודי, את המסלול הנפרד - ואז יש סיכוי שיקבלו אותנו כחלק מן המזרח התיכון".
הרצוג הכיר את הציניות הרציונלית של יחסי החוץ - אינטרסים, בריתות, תחבולות ושפה מנוכרת, המנוגבת מעניינים שבאמונה וברוח - ולכן העיר על דבריו: "זה נראה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונלי. אבל אני, העוסק במדיניות כבר 20 שנה, משוכנע היום יותר מקודם שזה המפתח". שנה טובה ומתוקה לכולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו