בעידן של תדמיות, כשרגש מתקלף אחרי חצי דקה וסף הקהות עולה, העולם היה זקוק לאיילן כורדי בן השלוש שנסחף אל החוף. במשך ארבע שנים וחצי שכבו גופותיהם של עשרות אלפי ילדים הרוגים ועוררו אדישות. לא היתה להם תמונה מנצחת. בשביל שהראש יקבל הוראה מהלב צריך זווית מסוימת, גופה במנח מסוים, נעליים קטנות, גבעות־גוף של גיל שלוש. הכל הוליווד, וצריך למהר - לפני שהרגש שוב יתקלף - להגביר את עוצמת התחושות. זו גם המסקנה מ"סבנה", ההפקה הנפלאה של "קשת". שחזור האירועים כלל את נקודת המבט של התוקפן: איך הרגיש, מה הניע אותו. החמלה בעיני המחבלת. הפחד בעיני החוטף.
מדובר ברוצחים. ארבעה טרוריסטים שהתכוונו לפוצץ מטוס מלא באזרחים. ייתכן שהמחבלת תרז האלסה היתה בעלת נפש של יונה, כפי שמצייר אותה הסרט; אני לא רוצה לדעת. לא מעוניינת בנקודת המבט של האחר. לא רוצה להזדהות עם כאבם הפוליטי של החוטפים. כשהחלוקה בין הטוב, הרע והמכוער מיטשטשת בסרט - היא מיטשטשת גם במציאות. כתב הטלוויזיה שלי לא אמור להסתחבק עם אנשי חמאס, ולחיצות יד לרוצחים אינן פולקלור. מי שרוצח בנו לא חבר שלנו, לא כוכב בסרטים שלנו, ונקודת המבט שלו לא מעניינת לנו את כנף המטוס.
"ללכת על המים" של איתן פוקס כמעט סלח לנאצים (רומן עם צאצאית הנאצים, פיוס מחדש עם העבר), ערפאת היה חבר גם כשדם יהודים טרי כיסה את ידיו, ול"ספטמבר השחור" יש נרטיב! כשירות לציבור כדאי להזכיר ששום תנועת מצלמה מחמיאה לא תציל אותך כשהרוצח יחליט שאתה הארוחה הבאה שלו. המנצח הפרו־פלשתיני דניאל בארנבוים סירב להתראיין לכתבת של גלי צה"ל כל עוד היא לובשת מדי צה"ל, קיבל אזרחות פלשתינית סמלית, ומקפיד להופיע רק בשטחי הרש"פ. הרגשנות הזאת הגיעה לשיא פואטי כשהגיע בשבוע שעבר לאיראן כדי לנצח על קונצרט, ואיראן מנעה את כניסתו בשל יהדותו.
אין לכעוס על יוצרי קולנוע, שמִשְחק ברגשות הוא כל עולמם הנפשי. יש להתפלא על מנהיגים שזונחים את קור הרוח והראייה המפוכחת וטסים על רכבת הרים רגשית שמתאימה למפיק בערוץ 2: יו"ר האופוזיציה הרצוג קרא לקלוט פליטים ערבים ממדינות אויב מתוך "חמלה וסולידריות". רגשות זה טוב, אבל לא בשביל לנהל מדינה.
• • •
שאלת המיליון־יחידות־מתמטיקה היא איך מכוונים תלמיד ליצירתיות, חקרנות ויוזמה. האם קירות מושכי־עין, פירוטכניקה וסרטונים מרהיבים יהפכו את התלמיד ליצירתי וסקרן, או דווקא קירות לבנים עירומים, ספר פתוח וחינוך של פעם? הבכור שלי לומד ברפורמה שהומצאה לפני אלפיים שנה. הוא משנן תורה ומשנה כמו בכפר טודרא. האותיות השחורות על הדף הלבן מגביהות את רף המאמץ, מבקשות מהילד לטפס אל הטקסט, לא מורידות את הלימוד אליו לגובה העיניים, לא מתחנפות, לא מציפות בגירויים. דורשות ממנו לעבוד. דחיית סיפוקים היא המנבא הטוב ביותר להצלחה בחיים (כמו בניסוי המרשמלו המפורסם). בן 10 מול מסכת יומא דוחה סיפוקים.
ביקרתי לאחרונה במתחם ה"גוגיה" (הובלה, בלטינית; קיצור של "פדגוגיה", הובלת הילד) ברעננה, שבנוי כבית ספר עתידני: מרחבי למידה פתוחים, חדרים שקופים וקירות זכוכית, כיסאות עגולים על גלגלים, מסכי פלזמה, קירות צבעוניים ושטיחים מפנקים. האקלים הממוזג והתאורה נקבעו על פי מחקרים של תמיכה בלמידה.
שיטות הלמידה החדשות מעבירות את האחריות אל הילד ומטלטלות את הידוע. "לא חייבים כיסא, לא חייבים לוח, לא חייבים ללמוד עם בני אותו גיל בכיתה", אמרו לי שם. למידה של שינון וצבירת עובדות היא קרב שנידון לכישלון: אין טעם לזכור משהו בעל פה בתוך ים המידע הנגיש היום, כשלוקח 15 שניות לגלות מהן חמש היבשות, ו־20 שניות מהי נגזרת של פאי. שמעתי שם הרצאות של פרופסור ריצ'רד אלמור מהרווארד, שעוסק בשיפור הלמידה בעולם המשתנה, ושל פראקש נהיר, אדריכל ואיש חינוך שבונה את בתי הספר של העתיד. אני כבר לא בטוחה לגבי נחיצות השינון ונוטה יותר לתמוך בלמידה דמוקרטית, אבל עדיין גאה כשהבן שלי מתעמק בדיני קידוש החודש. את מה שהוא הספיק לשכוח, גוגל לא יידע לעולם.
• • •
כמה עשרות אנשים, חלקם ניצולי שואה, התכנסו בירושלים לקריאת רחוב על שם משה קראוס. רוח אלול עברה בין הראשים השבים כשהאלוף אליעזר שקדי, לשעבר מפקד חיל האוויר, דיבר וקולו רעד: "אבי ניצל בזכותו של משה קראוס. אני, אחותי יעל, ילדינו ונכדינו חיים בזכותו. יש משפחות רבות שלא יודעות שהן חבות לו את חייהן".
לפני כשנה וחצי פירסמנו במוסף "שישבת" כתבה על אודות האדם האמיץ הזה, שהוביל את אחד ממבצעי ההצלה המשמעותיים ביותר של יהודים בשואה. הכתבה נפתחה במילים: "אתם לא מכירים את השם. הוא לא מונצח בדרך כלשהי. אין רחובות על שמו. אין ערך על שמו באנציקלופדיה של השואה". והנה, לראשונה חולקים לו כבוד וזיכרון.
התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר הציל בתושייתו 1,200 יהודים; קראוס הציל עשרות אלפים. הוא גם חשף את דו"ח אושוויץ והפיץ אותו. החוקרים חלוקים לגבי המספר המדויק של יהודים שניצלו מציפורני הנאצים בהונגריה בזכותו, אבל האומדן הממעיט מדבר על 40 אלף נפש והגבוה על 100 אלף.
בשנת 1944 הגבירו הנאצים את קצב השילוחים במטרה לסיים במהירות את השמדת יהודי הונגריה. מפעל זכוכית ענק בבודפשט הפך למתחם אקס־טריטוריאלי מוגן בחסות דיפלומטית שוויצרית. אלפי יהודים מצטופפים בתוכו, ולא יוצאים ממנו במשך חודשים. עוד ועוד בתים בבודפשט הופכים למעין מתחמי שגרירות, שאליהם לא יכולים הגרמנים והנאצים ההונגרים להיכנס, ומאכלסים עשרות אלפי יהודים. השגרירות השוויצרית העניקה ל־40 אלף יהודים תעודות חסות, כנתינים זרים של ממשלת שווייץ, ועוד עשרות אלפי תעודות מזויפות, כשהשוויצרים מעלימים עין. צעירים יהודים עזי־לב, מחופשים לקצינים נאצים, מסתובבים ברחובות ומחלקים תעודות חסות ליהודים. על הכל ניצח קראוס.
לאחר שעלה לארץ התגורר בדירת שני חדרים בדמי מפתח ועבד כפקיד במשרד הסעד. הוא נפטר ערירי ואנונימי ב־1986. קריאת הרחוב הירושלמי על שמו היא מעשה מזערי של צדק, חבל ששולשל אל תהום הנשייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו