אחרי שבמשך שנים שוטפים לנו את המוח כמה רע פה - מתברר שלא כל כך. בסקר בינלאומי שפורסם השבוע ובדק היכן הכי כדאי לגדל משפחה, הגיעה ישראל למקום הרביעי. רק שלפני השמחה כדאי להירגע, כי עוד מעט יהיה מי שיחזור עם הכותרות על מיליון ילדים רעבים, על מיליון מובטלים. נתונים גרועים יותר מנתוני האו"ם על סוריה בשיאה של מלחמת האזרחים, וכמובן גרועים יותר גם מהמצב באריתריאה ובסודאן. ואיש לא ישאל איך קורה שישראלים לא מסתננים לאריתריאה ולסודאן, אלא משום מה, דווקא סודאנים ואריתריאים מסתננים לישראל. חכו כמה ימים, והכותרות על מיליון הילדים הרעבים יככבו בעמודים הראשונים. חכו עוד רגע, ותיכף ישודר הדיון באולפן עם ראשי העמותות המחלקות חבילות לנזקקים, אלה שרוב התרומות לעמותות שלהם נועדו למשכורות שלהם, שכמותן הלוואי על כולנו לקבל.
מה שמזכיר את המעשה בפרופסור צמחוני שנקלע לעיירה יהודית והיה רעב מאוד. הלך הפרופסור ברחוב הראשי של העיירה וחיפש מסעדה, אבל המקום היחיד שהיה פתוח היה בית התמחוי. מקום זה היה ידוע בעיקר מפני שבעליו, יאנקעל, נהג לתנות את צרותיו בפני הסועדים. נכנס הפרופסור פנימה והתיישב. מייד ניגש אליו יאנקעל ואמר: "יש לי פולקע קצת שרופה, ויש לי גם כבד קצוץ. זה הכל".
הפרופסור הרעב הביט ביאנקעל וצרח: "תפסיק לספר לי על צרותיך ותביא לי אוכל".
בשביל כבוד צריך לעבוד
מינויו של גל הירש למפכ"ל עורר זעם במשטרה. קציני משטרה, בעיקר בדימוס, צוטטו כשאמרו כי המינוי הוא ביטוי לאי־אמון בצמרת המשטרה.
על כך יש לומר: נכון. אבל מה שיותר מעניין הוא מאיפה הגיע לקציני המשטרה - שלפי הפרסומים וההדחות חלקם היו עסוקים בשנים האחרונות בעיקר ברוכסן המכנסיים שלהם - הרעיון שמישהו אמור לחוש אמון כלפיהם? מה, אתם באמת לא יודעים שאין לשום ישראלי אמון בכם? עוד לא הספקנו להירגע מהקצינים שסוף סוף גילו שאין בהם אמון, וחמישה מפכ"לי משטרה לשעבר חתמו על מכתב נגד מינוי הירש, בטענה שמדובר בפגיעה אנושה במשטרה. אחת הטענות שלהם היתה שגל הירש לא ראה תחנת משטרה מבפנים. במילים אחרות, הוא לא מושחת.
אצלם זה חיסרון. ככה זה במשטרה שבה נתפסו ניצבים שהואשמו בפרשיות מין. אולי לא הבינו מדוע אירועים אלה לא מכשירים אותם לעמוד בראש המלחמה בפשיעה.
לא מה שחשבתי
לפני לא מעט חודשים המוח שלי ניזוק, ואושפזתי. תחילה באיכילוב, שם הצילו את חיי, ולאחר מכן בבית לוינשטיין, שם קיבלו אותי עם קופסה שבתוכה, במקום מוח, היה גוש גבינה. עם עובש. ואיכשהו, בשורה של פעולות שלא את כולן אני מצליח להבין, הביאו אותי למצב טוב בהרבה. אני לא מה שהייתי לפני כן, אבל כבר נמצא על מסלול שבסופו ייתכן שבעבודה קשה, אגיע לנקודה לא כל כך רחוקה משם. מי שעשו את הקסם הם חבורה של פיזיותרפיסטים (בעיקר פיזיותרפיסטיות) ומרפאות בעיסוק. האחרונות החלו מחיטוט בגוש הגבינה והצליחו, נגד כל הסיכויים, להחזיר אותו למצב דומה לזה של מוח תקין; הפיזיותרפיסטיות לקחו גוש בשר שטובי הרופאים העריכו כי יעביר את שארית חייו בשכיבה במיטה - וגרמו לו לחזור להיות אדם פעיל.
אין לי מספיק מילים לתאר את העבודה המדהימה שהחבורה הזו עושה. מי שנתקל בהם יודע שהוא פוגש את ארץ ישראל הכי יפה שאפשר. ואת העבודה הקשה הזו, שדורשת סבלנות לא אנושית, הן עושות עם חיוך. אמרתי לבחורה שטיפלה בי שאמנם היא נראית כמו בת אדם, אבל זו רק העטיפה החיצונית. בפנים היא מלאך.
לצידם היו אחיות, אחים וכוחות עזר, שעושים בבתי החולים עבודה קשה ולא הכי מתגמלת. ביניהם יש לא מעט ערבים. אין לי מושג אם מישהו יצר במכוון את האווירה שבה יהודים וערבים נמצאים יחד, ואין שום מתח. ליתר דיוק, אין שם יהודים וערבים: יש רק בני אדם, עם מטרה משותפת לעשות טוב. האנשים שטיפלו בי, חלקם ערבים, מעולם לא עשו עניין מכך שאני יהודי דתי בעל השקפות ימניות. פה ושם גם דיברנו על פוליטיקה. אחד המטופלים שאושפז לצידי היה בנו של ח"כ ערבי לשעבר. הוא היה חבר טוב שלי, ואני מקווה שעוד ניפגש.
זו שמורת טבע. נדירה, אבל קיימת. וכיוון שכך, היא הוכחה שזה אפשרי. שמגוון היחסים האפשריים על האדמה הזו רחב יותר מהאירועים האלימים שעליהם אנחנו קוראים.
בזמן הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל עמדתי לא רחוק מאחד המטפלים, ערבי. הוא עמד כמוני, בשקט מעורר כבוד. כאשר קיבלתי חופשה לרגל יום העצמאות, המטפלים הערבים נפרדו ממני ב"חג שמח", ובבקשות לא להגזים עם הפיתות ועם ה"על האש", כי "אתה חייב לשמור על עצמך ואסור לך להשמין". פעם אמר אחד הערבים "אני גאה להיות ישראלי", וכל חבריו הסכימו איתו. הם אמרו שבשום מדינה שהם מכירים לא נותנים טיפול רפואי כמו אצלנו, והם היו גאים לקחת חלק בו. מישהו הזכיר חולה שחי בכפר שאינו מוכר, שבו איש לא משלם ביטוח רפואי, ואמר: "הוא? בכל מקום אחר לא היו מטפלים בו, רק אצלנו הוא מקבל את רמת הרפואה הגבוהה ביותר בעולם. זו גאווה להיות ישראלי".
בתוך החוויה הלא נעימה הזאת, היה גם משהו חיובי: למדתי שאפשר גם אחרת, והכרתי אנשים שלא דומים לכותרות שכולנו מכירים. אבל כיוון שקודם לכן עסקנו באנשים רעבים, זה הזמן לחזור לחידה הישנה, שלי מותר לספר אותה, אבל לכם - לא בטוח: מה אוכל קניבל צמחוני?
תשובה: חולה מבית לוינשטיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו