לאחרונה ניצב במוקד תשומת הלב של הציבור האמריקני העימות המתחולל במחנה הרפובליקני, בכיכובו של דונלד טראמפ, אולם ההתפתחויות במרחב הדמוקרטי נותרות בשולי הזירה. בהיעדר קרבות טלוויזיוניים מרתקים בין הטוענים לכתר המינוי, ולנוכח התחושה הרווחת זה זמן שהמדובר במשחק חד־צדדי לחלוטין בין המועמדת הוודאית קלינטון לבין כמה מועמדים קיקיוניים מליגה נמוכה יותר, לא עורר שלב ההיערכות לפריימריז במפלגה זו עניין של ממש עד לימים האחרונים.
רק כאשר העיסוק בהשלכותיו ובמשמעויותיו של העימות הטלוויזיוני הראשון, שנערך בקליבלנד בהשתתפות "העשירייה הפותחת" של המועמדים הרפובליקניים, החל לדעוך קמעה, הפנתה העין הציבורית סוף סוף את מבטה אל עבר היריב הדמוקרטי, וחשפה פרצות בקונספציה הרווחת על אודות עוצמתה הבלתי ניתנת לערעור של יקירת הממסד, קלינטון. ואמנם, מתרבים הסימנים המצביעים על האפשרות ש"תסמונת 2008", שהביאה לקריסתה של המועמדת קלינטון עוד במהלך עידן הפריימריז (שבו התמודדה כנגד ברק אובאמה), עלולה לעלות ולצוף שוב, ולרדוף אותה כצל עד ליום ההכרעה ב־8 בנובמבר 2016 (זאת בהנחה שלמרות חולשתה, תצליח לזכות במינוי הדמוקרטי).
במבט ראשון, מדובר בתסריט דמיוני לחלוטין. שכן קלינטון נערכת זה יותר משנה למערכה שבשער. לרשותה עומדים מטה מיומן, תשתית ארגונית רחבה ומשאבים כספיים אדירים. היא נושאת גם בצקלונה מטען מרשים של ניסיון פוליטי ובינלאומי הן כחברת הסנאט והן כמזכירת המדינה. עמדותיה במכלול רחב של סוגיות חברתיות, כלכליות ואסטרטגיות ממוקמות במרחב המוגן של הקונצנזוס, ואין בהן כדי לעורר מחלוקות ערכיות ואידיאולוגיות עמוקות. היא ליברלית במידה, ומצויה עמוק בתוככי מרחב התקינות הפוליטית.
ובכל זאת, דרכה לזכייה אפילו במינוי הדמוקרטי אינה נראית היום כסוגה בשושנים. זאת, בין השאר, משום שהיא חסרת כריזמה, מקרינה עייפות וחוזרת שוב ושוב על סיסמאות ועל קלישאות שאין בהן בשורה חדשה. חרף מאמציה למצב את עצמה בתודעה הציבורית כדמות עממית, שמצוקותיו וחרדותיו של המעמד הבינוני חקוקות על לוח ליבה, היא מצטיירת כקשורה בטבורה - הן מבחינת מארג קשריה החברתיים והן מבחינת משאביה הכלכליים ואורח חייה - לאלפיון העליון. יתרה מזאת, אף על פי שפרשת כתובת המייל הפרטית שלה - שבה השתמשה בניגוד לנהלים כדי לוודא שעשרות אלפי מסרים ששלחה לא יגיעו למאגרים הממשליים (וכך גם יישארו חסויים מן העין הציבורית) - לא הפכה עד כה ל"שובר השוויון", העלול להפוך עבורה לטרגדיה בנוסח פרשת ווטרגייט, היא הולכת ונצרבת יותר ויותר בתודעה הקולקטיבית כביטוי מובהק של חוסר אמינות ומניפולטיביות הטבועים, לכאורה, באישיותה. זאת, בייחוד לאחר שגרסתה המקורית, שלפיה לא עשתה שימוש בכתובת הפרטית שלה לשם משלוח מיילים מסווגים, התבררה כשקרית.
על רקע זה, אין זה מפתיע שאישים דמוקרטיים כסגן הנשיא ג'ו ביידן ואפילו סגנו של הנשיא קלינטון, אל גור, מזהים חלון של הזדמנות עבורם. עצם העובדה שהם מאותתים על כוונתם לשקול הצטרפות למירוץ בשלב כזה מאוחר, מעידה כאלף עדים עד כמה עמוק הוא המשבר בקרב המפלגה הדמוקרטית. על רקע זה, אפשר להבין גם את התחזקותו המפתיעה בסקרים של מי שנחשב עד לא מזמן כ"מועמד לפרוטוקול" בלבד, הלוא הוא ברני סנדרס. הגם שלסנאטור היהודי בן ה־73 מוורמונט, המגדיר את עצמו כ"סוציאליסט", אין שום סיכוי בתרבות הפוליטית האמריקנית להתקרב למשרד הסגלגל. עצם העובדה שאישיות כה סקטוריאלית, שאין ביכולתה לפרוץ מעבר לגבולותיו של פלח תומכים ליברלי ולבן מוגדר, עולה ופורחת בסקרים, מעניקה חיזוק נוסף להערכה שקלינטון נמצאת היום בעיצומו של תהליך הידרדרות מהיר.
לא נותר אלא להמתין ולראות אם תצליח לבלום סחף זה על שפת התהום, או שמא יאפשר תהליך השחיקה במעמדה למפלגה הרפובליקנית ליהנות מן ההפקר ביום הבחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו