המימסד הרבני עדיין לא מסוגל להבין את זה, אבל המיזם החדש של בתי הדין לגיור, כמו גם המיזמים לכשרות אלטרנטיבית וכמו הנישואים דרך רבני צהר, הם אולי חבל ההצלה האחרון שקיבלה הרבנות הראשית, שהיא בבחינת חולה במצב אנוש, לפני שהניכור הציבורי יגבר על המערכת הפוליטית, ימוטט את חומותיה של הרבנות ויקבור אותה. כשזה יקרה לא יעזרו הסכמים פוליטיים, ולא יעזרו איומים למיניהם. העסק כולו יקרוס.
ברבנות לא מבינים עד כמה הם השניאו את עצמם, לא רק על הרוב החילוני אלא גם על חלק ניכר מהציבור הדתי, זה שהיה אמור להיות הקהל השבוי שלהם. יש כבר צעירים דתיים שאומרים משפטים שפעם לא היה ניתן להעלות על הדעת שחובשי כיפה יוציאו מהפה, כמו: "הרגל שלי לא תדרוך במשרדי הרבנות". צריך להיות הוגן: הדימוי הרע ברובו לא מוצדק. הרבנות לא מושחתת והביורוקרטיה בה פחות קשה מבגופים אחרים. אבל זה לא משנה, הדימוי הנורא כבר התקבע והוא חזק יותר מהעובדות.
מחלותיה הקשות של הרבנות מזכירות מעשה ידוע על ר' אייזל חריף. שמו האמיתי היה הרב יהושע יצחק שפירא, והוא חי בפולין לפני כ־150 שנה. את כינויו "חריף" קיבל בשל חריפות שכלו, ויש סיפורים רבים על כך, כמו הסיפור הבא:
בהיותו כבן 70, חלה ר' אייזל והביאו אליו רופא ידוע. הרופא בדק אותו ולאחר מכן פסק: אין מה לעשות, ר' אייזל עומד לעבור לעולם הבא. עברו רק כמה ימים ואותו רופא מפורסם טייל ברחובות וילנה ולהפתעתו ראה מולו את רבי אייזל מהלך מולו על רגליו. ניגש לרבי אייזל ואמר לו: ר' אייזל, יבורך האל שעשה לך נס והבראת.
ענה לו ר' אייזל: בשתיים טעית (כלומר, יש לך שתי טעויות). ראשית, לא הבראתי, אלא מתי. ושנית, לא לי נעשה נס, אלא לך נעשה נס.
ביקש הרופא הסבר, אז ר' אייזל חריף ענה לו: מעשה שהיה כך היה. כשמתי ועליתי לשמיים שמעתי מכריזים: "כל הרופאים לגיהינום", ומייד הקריאו את רשימת הרופאים העומדים להיכנס בשערי הגיהינום, ואף אתה היית ברשימה. נכמרו רחמיי עליך והעידותי לפני מלאכי שמיים שאתה אינך רופא כלל, ומייד הוציאו אותך מן הרשימה.
שריפה שגרתית
בפעם השנייה הוצת השבוע בית כנסת במרכז הארץ: בית הכנסת הזה נמצא בתחנת הדלק שעל כביש 6 ליד מחלף באקה. נשיא המדינה לא גינה, ואפילו הרבנים שטרחו ונסעו (ובצדק) עד לכנסיית הלחם והדגים כדי להביע הזדהות - ונהגו נכון - לא הגיעו הפעם.
השב"כ לא חיפש מצלמות אבטחה בסביבה. לא היו כותרות ולא כתבות טלוויזיה, כאילו לשרוף בית כנסת אצלנו זה רגיל. בעצם זה באמת רגיל, כי ממש באותו יום הוצת בית כנסת נוסף בארץ, הפעם בפתח תקווה. גם במקרה זה הכל עבר באותה אדישות.
בישראל מציתים כ־50 בתי כנסת בשנה. רוב המקרים בערים המעורבות, אבל לא רק בהן. ברוב המקרים ההצתות מדווחות בתמצית בשולי עמודי החדשות או שלא מדווחים כלל. זה לא תג מחיר, אז זה לא מעניין אף אחד. ודאי שזה לא מעניין נשיא שנראה לו שבני עמו בחרו בטרור.
החולדות של חולדאי
במשך שש שנים אמורה תל אביב להיות פקוקה לחלוטין. אלה יהיו שש שנים של טירוף, והכל כדי שתהיה בה תחבורה ציבורית שאיש אינו יודע אם היא תעבוד טוב יותר מהתחבורה הציבורית שיש היום.
ישבתי השבוע עם קבוצת חברים שכולם נוסעים בתל אביב מדי יום, ברכב פרטי. איש מהם לא העלה בדעתו להחליף את המכונית הפרטית בשיטוט בתחנת רכבת תת־קרקעית: מישהו אמר שלא כל מה שאנחנו מוכנים לעשות בטיול בחו"ל, הוא מעשי כאשר ממהרים לעבודה בבוקר.
כנראה שככה זה כאשר המומחים שלנו לענייני תחבורה הם מומחים דמיקולו. איש מהם לא הצליח להסביר בשביל מה אנחנו צריכים את שש שנות הגיהינום הזה, בהנחה שזה יסתיים באמת אחרי שש שנים ולא שישים שנה. האם עד היום היה אצלנו פרויקט שהסתיים במועד? אז למה שהפעם זה יהיה אחרת?
עד שיסתיימו העבודות, כך אומרים, מאות אלפי חולדות יגיחו מעומק האדמה אל אור השמש ויכבשו את העיר. יש משהו פואטי בכך שכולם מבוהלים ממתקפת חולדות על העיר של חולדאי. פעם היו נותנים לילדים שמות של בעלי חיים. היום פחות. הסתובבו בינינו לא רק אריה ודב. אביו של יהושע בן נון היה בעצם דג, נון הוא דג.
והיתה גם נביאה בשם חולדה, שהיו על שמה שערים בחומת בית המקדש. חולדה חיה בתקופתו של ירמיהו והתנבאה במקביל לו. היא הזהירה מחורבן בית ראשון, מה שמזכיר שהחולדות שיציפו את תל אביב יכולות בהחלט להיות סמל לקטסטרופה שעומדת לפקוד את העיר. והכל למען תוכנית גרנדיוזית, שסביר להניח שלא תצליח ליצור משהו טוב יותר ממה שהיה לפניה.
אומרים שכדאי לקחת דוגמה מירושלים עם הרכבת הקלה ובלי החולדות, אז האחיין הירושלמי שלי, ב', הסביר לי את המצב בדיוק לפני מספר ימים:
"הרכבת הקלה זה בשבילכם, שתהיה לכם עוד אטרקציה לראות כשאתם באים לירושלים, וגם בשביל הערבים, שיהיה להם על מה לזרוק אבנים, ולשרוף מדי פעם. אנחנו, הירושלמים, לא נוסעים בדבר הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו