אוגוסט. מי שהשכנים שלו הם עובדי הוראה מחפש חבל לתלות את עצמו עליו. בתשע בבוקר כל התריסים בשכונה עוד מוגפים. בקבוצת הווטסאפ המורות מחפשות רעיונות "מה לעשות עם הילדים מחר". והאדם העובד מרגיש כמו האדם העובד האחרון ביקום.
הרב מיכאל מלכיאור ניסח פעם את בעיית לוח החופשות בישראל: בין המדינה לבין המורים יש הסכם - המדינה תיתן למורים תנאים גרועים ומעמד לא מרכזי בחברה הישראלית (בוודאי לעומת המעמד ההיסטורי של מורה יהודי) - ומנגד תפצה אותם בהר של ימי חופשה, וכך אנשים יבחרו במקצוע ההוראה. הסכם עלוב. קחו מעמד נמוך, קבלו ארבעה חודשי בטלה. מאז הועברו תוכניות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" - ומשהו השתנה: מורה מתחיל מרוויח היום משכורת מצוינת. הגיע הזמן לדבר בלי פחד על שינוי בלוח החופשות.
נדמה שמערכת החינוך היא בלון מרחף שנותק מהקרקע בשנות ה־50, אז הנשים היחידות שיצאו לעבודה היו עובדות הוראה, ולכן היה היגיון ששבוע עבודה שלהן יכלול יומיים חופשיים, ש־36 שעות עבודה בשבוע ייחשבו למשרה מלאה, ושכמעט 100 ימי חופשה בשנה יהיו על חשבון משלם המסים. לא ביקשנו מהמורים שבוע עבודה מלא, גם לא 12 חודשי עבודה, לא ניגע בשנת השבתון, לא בתוספות השכר ולא בפנסיה המוקדמת - ביקשנו קיצוץ של כמה ימים שמנקדים לנו את הלוח והופכים את כל המשק הישראלי לתרנגולת צולעת.
"קיבלתי איומים על הרבה דברים שטיפלתי בהם בנושאי חינוך, אבל על הנושא הזה קיבלתי יותר איומים מכל דבר אחר", אמר הרב מלכיאור. פגשתי אותו בכינוס של "הורים עובדים לשינוי", שהוציא מהבית 200 הורים באותו ערב. מי מאיים על הרב מלכיאור? הוא לא אמר, אבל אפשר להניח שזו לא המורה דנית מכיתה ג', ולא הגננת רותי. גם הטקסט הזה לא מכוון נגד דנית או רותי, המורה יניב או הרב קובי. הם מבצעים את המשימה הכי קשה בעולם ולא הייתי מתחלפת איתם לדקה. אבל בין המורים לארגוני המורים יש עמק. חוץ מלקבל פעם בשנה את "יומן המורה", המורים לא מחוברים לארגונים שלהם, שמתנהלים בגסות ובבוטות, לא חושבים "חינוך" אלא חושבים "זכויות", "שכר", "הטבות". יו"ר ארגון המורים רן ארז כינה בעבר את דרישת ההורים לשינוי לוח החופשות בתואר המחמיא הבא: "חבורת אימהות בכייניות אשר מחפשות שמרטף חינם לילדיהן".
• • •
מי שחושב חינוך מדבר על מסגרת ערכית ורצף לימודי, לא על בייביסיטר. גם ילדי המורים עצמם ראויים למסגרת חינוכית ראויה, ואפילו באסרו חג שבועות. ללוח החופשות במערכת החינוך יש תפקיד דרמטי בעיצוב החברה שלנו. מי שמבקש לקצץ את ימי החופשה המיותרים שלפני פסח, שאחרי שמחת תורה, שלפני הדלקת נרות חנוכה ושאחרי החום הגדול - אינם הורים־נגד־מורים אלא אזרחים שדורשים חברה צודקת יותר, הקטנת הפערים בחברה ואפשרות (גם עבור אימהות שאינן מורות) להתפרנס בכבוד ולהתבסס מקצועית.
כשמדברים על מספר ימי חופשה הדומים לנעשה בעולם המערבי, שוכחים שבעולם המערבי יש גם יותר ימי חופשה להורים. בהולנד, למשל, כמעט כל ההורים עובדים רק ארבעה ימים בשבוע. כך מקובל. בישראל זה לא מקובל. העולם המערבי מוציא את הילדים לחופשה אבל לוקח עליה אחריות: בצרפת ובבריטניה המדינה מפקחת על המסגרות שמחוץ לשעות בתי הספר ומסבסדת אותן. בדנמרק המערכות המשלימות נמצאות בתוך בתי הספר ובפיקוח מנהלי בתי הספר. "בתי הספר של החופש הגדול" בישראל הם צעד ראשון שאינו מספיק.
לילדים שלנו יש 93 ימי חופשה בשנה, לא כולל שבתות. לעצמאים - 0. לשכירים - 10 ימי חופשה בממוצע, פלוס תשעה ימי חג. ההורים במינוס של 74 יום בשנה. כל יום כזה עולה להורים מאות שקלים (קייטנות, צהרונים, שמרטפים), שלא לכולם יש. שאלת לוח החופשות היא גם מאבק להורדת יוקר המחיה ולהפחתת העומס הכלכלי על משפחות בישראל. להורה שכיר יש מונה חופשות שמסתיים בסביבות סוכות. מה עושים אחר כך? פעם הסכנה היתה ש"ילדים יסתובבו ברחובות". היום כולם במזגן אבל מסתובבים ברחוב החדש שהוא רשת האינטרנט.
כש"הורים עובדים לשינוי" - דתיים וחילונים וחרדים, מתנדבים מלאי אנרגיה ואמונה - יושבים עם משרד החינוך בסוגיית החופשות, האיום של שביתת מורים מרעיד את האוויר. למשרד החינוך אין מספיק כוח כדי לעמוד מולם ולהסתכן בשביתות ממושכות. רק השבוע איים שוב רן ארז בהשבתת שנת הלימודים (הסכסוך הפעם הוא שיפור הפנסיות למורים ומשכורות למנהלים, והכיסוי בחזית הוא מאבק על תנאי ההעסקה של מורי השל"ח). מי שנפגעים הם הילדים, ההורים העובדים, וגם מגזר שלם של מעסיקים שנפגע כשהעובדים נעלמים לחצאי ימים ולימים שלמים או מביאים איתם ילדים לעבודה. ארגון המורים לא רלוונטי עבור אותו מעסיק שתפוקת העובדים שלו יורדת בחנוכה ובחופש הגדול.
כדאי לסנן את הטענות השחוקות. הרוב המוחלט של בתי הספר ממוזגים - ואלו שלא, חם בהם באותה מידה באוגוסט כמו ביוני. המורים לא צריכים לקבל שליש מהשנה כחופשה בתשלום בזמן שהמשכורות שלהם נמוכות - הן כבר מזמן לא נמוכות. הילדים לא זקוקים להפוגה ארוכה כל כך - גם הם יסכימו להודות בלחש שהם נהנים יותר מצמיחה ומלמידה (ילדים שלומדים לפי תוכנית הלימודים החרדית מקבלים רק שלושה שבועות חופשה בשנה, והם מבסוטים מהם עד הגג).
מה עושות האימהות? החל מהילד השני והלאה מרימות ידיים. עוברות למקצוע שאפשר להתאים אותו ללוח שקבעו ארגוני המורים. מוותרות על קידום בתפקיד. מקטינות משרה. מקטינות ראש. דוחות יציאה ללימודים. מתאמצות לשמור על הקיים. אני מכירה שתי גאונות מחשבים שעזבו את ההיי־טק רק בגלל האוקיינוס באוגוסט שבו עלולים ילדיהן לטבוע. אחת הפכה למורה למתמטיקה, האחרת לקוסמטיקאית. המשק הפסיד. האם הילדים הרוויחו?
אמא שצימצמה את היקף המשרה כדי לשמור על הילדים לא הפכה לאמא יצירתית ומעשירה יותר. הילדים שלה לא מקבלים יותר ניסויים מדעיים במטבח הבית, אלא יותר שעות טלוויזיה. נכון שכדאי להיות עם הילדים כמה שיותר, אבל יש גבול למה שהורה מסוגל. מערכת החינוך מתוכננת כדי לקדם למידה. משפחה ממוצעת לא. במקום ללמוד, להתנסות, לחוות הצלחה, להרחיב ידע - הילדים מעבירים 74 יום בשנה מול פיניאס ופרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו