תל אביב בפאריס, ישראל בחוץ

האם תל אביב היא חלק מישראל? האם אפשר להפגין סובלנות מבלי להיות  גאה? במהלך השבוע, דנו כלי התקשורת הצרפתיים ביוזמת עיריית פאריס "Tel Aviv sur Seine", יום שלם בו התחפשו גדות נהר הסיין לחוף תל אביב, בין היתר עם מכירת פלאפל. מספיק שכמה פעילים אנטי-ישראלים בודדים מתחו ביקורת  אלימה על היוזמה של העירייה כדי לעורר ויכוח בתוך מחנה השמאל הצרפתי: האם יש הצדקה להזמין עיר ששייכת למדינה "פושעת"? הכינוי "פושעת", בו משתמשים אותם פעילים אנטי-ישראלים, אינו מפתיע.  

 אבל מה שמעניין הוא כיצד מצדיקים התומכים (עיתונאים או עיריית פאריס) את קיום האירוע כשהם מנסים להגן עליו. "תל אביב היא תוססת, פתוחה, סובלנית, גאה... האנטיתזה של ההתנחלויות." כותב אחד. "תל אביב, השנואה על ידי היהודים האולטרה קיצוניים", כותב אחר. 

והנה דברי ראשת העיר: "תל אביב היא עיר הפתוחה לכל המיעוטים, לרבות מיעוטים מיניים ויצירתיים. למעשה, תל אביב היא עיר מתקדמת, השנואה בישראל על ידי כל מי שמתנגד לסובלנות".

שנאת ישראל בעולם, שנאת תל אביב בארץ? המסר של התומכים באירוע הוא שנוכחות ישראלית היא ראויה כל עוד שמדובר בחילונים, בגאים בבני מיעוטים, בתומכי הסכמי אוסלו או חברי מחנה השמאל. המסר המרומז הוא ששאר הישראלים הם גזענים, פושעים לאומנים וגונבי שטחים.

נוצרו כאן שני מחנות דמיוניים: "המחנה החילוני" הסובלני והיפה, ו"מחנה המתנחלים" המכוער, הגזעני והשואף למלחמות. מה עם דו-הקיום המתרחש ברמה מסוימת דווקא רחוק מתל אביב, בפריפריה, בירושלים או ביהודה ושומרון? לא מעניין אף אחד. מה עם מאות אלפי דתיים סובלניים לא פחות (אם לא יותר) מהרבה חילונים? גם לא מעניין. מה עם התחדשות לימודי היהדות בקרב הקהל היהודי בתל אביב ובירושלים? האם הדבר הופך אותם  לגזענים? 

לעיתים קרובות, עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית נתפס כבעייתי ואנשים נוטים לאהוב ישראלים שמפגינים ריחוק או זלזול בציונות או ביהדות. זו התוצאה של כישלון תהליך הבניית תדמיתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת מסורת וזהות ספציפית ששווה "למכור", להציג ולשמר אותן. אפשר להוסיף שכל ניסיון "לרכך" את הזהות כדי למצוא חן בחו"ל אולי עוזר זמנית, אבל מסכן את כלל הזהות בטווח הארוך.

 כשעיתונאים באים לסקר את ישראל, הרבה פעמים הם מתעלמים מה"ישראלי הממוצע" ומתרבותו. הסיקור בדרך כלל מכוון לישראלים שנמצאים בשולי החברה, אנשי השמאל הקיצוני בדומה לגדעון לוי, ימנים קיצוניים כמו מאיר אטינגר או בכלל בני כל מיעוט אחר. עצם מיקום האדם בשולי החברה הוא הדבר המעניין בעיניהם, ופחות המהות, אם בכלל. 

מעבר לכמות הסטיגמות המטורפות שהסיפור הזה משקף, הוויכוח  הזה מלמד דבר נוסף על האירופים. הם אוהבים את תל אביב דווקא כי היא נראית סמל של התרחקות מהדת, מהלאומיות ומהזהות הלאומית. שלושה דברים שהרבה אירופים ויתרו עליהם בעצמם וכבר לא מוכנים להגן עליהם.

כבר 40 שנה מתמקדים באינטרס הפרטי והאינדיבידואלי בלבד על חשבון ההקרבה למען המדינה. מדובר בתרבות עירונית מובהקת, החשדנית כלפי המושג של זהות לאומית מערבית, הנפוצה במיוחד במחנה השמאל. לאהוב את תל אביב ולגנות את מדינת ישראל כבר אמרנו?   

 

דוד קלזבסקי הוא עיתונאי ודוקטורנט לחקר-השיח באוניברסיטת תל-אביבטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו