החלטת בג"ץ ביום שלישי, ולפיה אין מקום לבטל את החוק למניעת הסתננות, אך יש לקצר את השהייה במתקן חולות, לא הפתיעה אף אחד. אם היתה הפתעה, היא היתה קשורה לעיתוי הפרסום. כיוון שהתרגלנו לציניות של בית המשפט, ציפינו ששוב נקבל את המכה בערב החג. והנה הם הפתיעו והקדימו. לכל מי שבקיא בנושא ברור שזו החלטה של פחדנות, לא לבלוע ולא להקיא. הם לא פסלו את החוק (אולי מחשש ששוב תקום עליהם מהומת אלוהים), אבל גם לא השאירו אותו על כנו. הם פשוט עיקרו אותו מכל תוכן.
חוק ההסתננות בגרסתו הראשונה היה חוק יעיל. החוק הקים את מתקן חולות, קבע שהות של שלוש שנים, הוביל ליציאה מרצון (גם אם קצת מאולץ) של כמעט 7,000 מסתננים, והרים את המורל בשכונות דרום תל אביב.
מה הטעם במתקן?
לרגע נדמה היה לנו שנמצא אור בקצה המנהרה. לזמן קצר ראינו שלטי ״השכרה״ נתלים על דירות, לזמן קצר חזרנו להרגיש בעלי הבית. אבל, כאמור, זה היה רק לזמן קצר. עורכי הדין של העמותות למען הפליטים, כהרגלם, החלו לכתוב את העתירה למחרת בבוקר, וברגע שמוגשת עתירה הכל נתקע. גם משום שהמדינה עוצרת את עצמה, וגם משום שבקרב המסתננים ניעורה התקווה שהחוק יבוטל. הפעילים של ארגוני הסיוע אמרו להם לא להישבר ולחכות, והם חיכו. בג״ץ קיבל את העתירה ואילץ את הממשלה לרכך את החוק.
זה היה חוק ההסתננות בגרסתו השנייה: אותה גברת באדרת הרבה יותר רכה ונסבלת. אלא שמייד למחרת החלה כתיבת העתירה החדשה, ושוב הכל נתקע, עד שהשופט פוגלמן החליט שתחביביו של המסתנן חשובים מזכותי לחיות ללא פחד - ובית המשפט פסל גם את התיקון הזה. הממשלה החלה לנסח חוק חדש ומרוכך עוד יותר. בינתיים הוכרז על פיזור הכנסת והיה צורך להזדרז ולהעביר את החוק כדי שמתקן חולות לא ייסגר עד שתתכנס מחדש. היה ברור לכל שברגע שהמתקן ייסגר הוא לא ייפתח שוב לעולם.
התיקון האחרון לחוק ההסתננות, שהועבר יום לפני פיזור הכנסת, כבר היה בדיחה עצובה. הם הגבילו את השהות בחולות ל־20 חודשים והחריגו נשים, גברים נשואים, אבות לילדים, מפרנסים של קטינים, חולים וסובלים מבעיות נפשיות. הם בחרו להשאיר ברחובות שלנו את חולי הנפש והאלכוהוליסטים במקום לתת להם מקלט וטיפול. התחושה היתה שכל הרציונל מאחורי מתקן חולות מתמוסס. אך למחרת, כרגיל, נכתבה העתירה ומעט התועלת שהיתה בחוק נמחקה. זמן מה לאחר כינון הכנסת החדשה התפרסם נוהל ההרחקה למדינה שלישית, ונחשו מה, מייד הוגשו עתירות ובקשות לצווי ביניים, בית המשפט העליון אישר אותם וגם אופציה זאת נדחתה. עכשיו כבר לא ברור אם יש טעם במתקן חולות, כי מי לא יסכים לוותר על שנה של חופש בתנאים של מוטל על מנת לקבל במתנה את החיים הטובים בתל אביב, שם נוהגים בהם השופטים ביד חומלת והעירייה פותחת לילדיהם גנים מגיל אפס וקבוצות של מתנדבות באות לבנות לעצמן מוסר במקום מושבם.
וכל הזמן הזה, בכל הסבב האינסופי של החקיקה, העתירות והביטולים, אנחנו, פעילי דרום תל אביב, תקועים לארגוני הסיוע לפליטים כמו עצם בגרון ומתעקשים על זכות המחאה שלנו. זה לא נעים להם. זה פוגם בדימוי המוסרי שלהם, כי יש מי שמערער על טוהר כוונותיהם. כתשובה, הם בועטים חזרה: מאשימים אותנו בהסתה ובגזענות, מתנשאים ומבטלים את דעותינו. ככה אנחנו עומדים זה מול זה, יפי הבלורית והתואר מול הנשים של שכונת התקווה והזקנות של נווה שאנן. לא כוחות.
שיטת נווה שאנן
בתחילת השבוע עף ברשת סרטון ויראלי (לחיפוש ביו־טיוב: ״טירוף בנווה שאנן״), שבו משתוללת אישה סודאנית עם קרש וחובטת בכל מי שנקרה בדרכה. את הסרטון צילמתי אני תחת מטר של מהלומות. האישה עם הקרש שוחררה בינתיים לביתה בערבות מגוחכת, ואילו האישה שחטפה חבטה בגבה, בת 67, עדיין המומה. ביקרתי איתה שלשום במקום האירוע וראיתי את הפחד בעיניים שלה. ולמרות שהסרט הוא חד־משמעי ואינו ניתן לפרשנות, ומכיוון שהיתה לו תפוצה אדירה והוא הגיע גם לערוצי הטלוויזיה, טוענים כנגדנו שזו היתה פרובוקציה ושאנחנו תקפנו אותה. כי זו השיטה: תמיד תכפיש את היריב ותבטל את הלגיטימיות שלו, גם אם יש לו הוכחות מצולמות.
במחשבה שנייה, אולי כן מדובר בפרובוקציה כי זו לא הטריטוריה שלנו, כי מעט הישראלים שעדיין גרים ברחוב ההוא וברחובות הסמוכים לא אמורים להסתובב שם בשעות הערב בראש זקוף וללא חשש. ואנחנו באנו בקבוצה, לבושות בחולצות של המאבק, מתנהגות כמו בבית. בטוחות ובוטחות.
תושבי עוטף תחנה מרכזית אולי נשברים מדי פעם, אולי מתוסכלים מאוזלת ידה של הממשלה ומההתעמרות של בתי המשפט, אולי לא נשמעים תמיד טוב ואולי חסרים בארגון ובכסף, אבל אל תטעו בנו. אנחנו חבורה של נשים וגברים בלתי שבירים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו