בעשור הקודם, בתקופה שבה ערכתי מחקר בנושא זהות עולים שאינם יהודים על פי ההלכה, הגיעה אלי הזמנה לברית מילה. זו היתה הזמנה סטנדרטית, מאלו הנפוצות באולמות שמחה, שבהן יש רק להשלים את השמות. בפינת ההזמנה נכתב "ב"ה", ראשי תיבות של "בעזרת השם". השתתפתי בשמחה, ולרך הנולד ניתן השם יניב. פרט חשוב: יניב, ישראלי לכל דבר שנולד להורים שעלו מאוקראינה, אינו יהודי על פי ההלכה. אביו סשה יהודי, אך הוא אינו - מכיוון שמרינה, אמו, אינה יהודייה על פי ההלכה, שבה ההשתייכות הלאומית נקבעת לפי האם. ומרינה עצמה אינה יהודייה, מכיוון שרק אביה יהודי. הם אפילו לא העלו בדעתם לא לערוך ברית: מרינה גדלה כיהודייה, וזהותה באוקראינה היתה זהות יהודית כפי שהיא נתפסת שם.
יניב לא לבד. בכל שנה נולדים בישראל יותר מ־4,000 ילדים במעמד דומה, שמוגדרים במרשם האוכלוסין כחסרי דת. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם מתוארים באמצעות המונח מעורר המחשבה "אחרים", המתייחס כיום לכ־350 אלף איש. סוגיית זהותם של "האחרים" היא אחד האתגרים הראשונים במעלה העומדים בפני החברה היהודית בישראל וביסוד המאבק בתחום הגיור.
לאלפי חיילים ישראלים במעמד זהה לזה של יניב יש רק אב יהודי ואין אם יהודייה; אבל יש להם אב יהודי ואם־16. מנקודת מבט לאומית, מאות אלפי אנשים אינם יהודים על פי ההלכה - אך הם יהודים בתחושותיהם, בזהותם ובהשתייכותם הלאומית.
סדק בגישה המחמירה
אתגר התרחבות הלאום היהודי בישראל מעסיק בעיקר את הציונות הדתית. החילונים לא יכולים לעשות הרבה בנדון, מכיוון שגיור הוא מהלך דתי בעל מימד הלכתי ברור. מבחינת החרדים, העובדה שישראל העלתה לארץ מאות אלפי לא־יהודים היא אחת מהבעיות "הציוניות", ולא הם אמורים לספק לה פתרונות הלכתיים.
כשהגישה החרדית שולטת במוסדות הרבנות הראשית, סוגיית הגיור לא תעמוד בראש מעייניה. הגישות המחמירות יותר הן שיכתיבו את מדיניות הגיור, מה שימנע ביצוע גיורים בהיקף הדרוש להתמודדות עם האתגר.
בתווך בין החרדים לחילונים נשארו הציונים הדתיים, שלא יכולים לפטור עצמם באמירה שהבעיה של "הציונים". מכאן מובן מדוע מערך הגיור התאפיין מאז הקמתו בריבוי רבנים ציונים דתיים; אלא שחלק מהגיורים נתקל בגישות המחמירות של הרבנות הראשית, שנשלטת על ידי החרדים. כך, למשל, בעשור הקודם פסל דיין רבני באשדוד את גיורי הרב דרוקמן ובית דינו. בית הדין הגדול בירושלים, הערכאה העליונה ברבנות הראשית, אישר את הפסיקה. ולא זו בלבד, אלא שהרבנים העזו לפסוק שבית דינו של הרב דרוקמן הוא בית דין פסול.
את ההכרזה על הקמת בתי דין עצמאיים יש להבין על רקע המאבק בתוך הציונות הדתית בשני נושאים: הוויכוח על מעמד הרבנות הראשית, והוויכוח ההלכתי בסוגיית הגיור. מתנגדי המהלך חשים מחויבים לרבנות. לתפיסתם, היא מייצגת את החיבור הראוי בין דת למדינה, ואם נוצרו בעיות בתפקודה יש להיאבק בכך מבפנים ולא לצאת נגדה. מנגד, כשמתברר שהיקף הגיורים נותר נמוך זה שנים רבות, מקימי בתי הדין העצמאיים מעריכים שאין להמתין עוד. בעיניהם, אתגר הגיור עצמו חשוב יותר ממעמד הרבנות.
מקימי בתי הדין העצמאיים מאמינים שקיימים פתרונות הלכתיים להתמודדות עם אתגר הגיור. לדוגמה, מבחינה הלכתית יש להקל על מתגייר שמוצאו יהודי, כפי שהראה הרב חיים אמסלם בספרו "זרע ישראל". בהיעדר גיור תתאפיין ישראל בריבוי נישואי תערובת בין יהודים ללא־יהודים - מפני שהעולים וצאצאיהם הם חלק אינטגרלי מאיתנו. משפט המפתח של הדוגלים בהתמודדות עם הבעיה אומר שהמחמיר בדיני גיור הופך מקל גדול בנוגע להתבוללות.
בלי קשר למידת ההצלחה העתידית של המהלך, מדובר בנקודת ציון חשובה בהעברת מסר שנדמה שנחלש בשנים האחרונות. מעתה לא תהיה כפיפות לגישות החרדיות המחמירות, ותוצג גישה הלכתית ציונית, שביסודה תפיסה בדבר חשיבות ההתמודדות עם אתגר הזהות היהודית של מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו