השנה מתחילה באמצע ספטמבר, כפי שכתבה אסתר שמיר, אבל נדמה לפעמים שהיא מתחילה לנו "באמצע" באופן כללי. לפני שהספקנו בכלל להתרגל לשנה הקודמת. נדמה שבכל שנה, ולא משנה מה יגיד הלוח, נופלת עלינו השנה החדשה בהפתעה.
והרי עדיין לא נפרדנו מהקיץ, מהחופשה, מהחום הלוהט, וכבר – אלול. חודש שמבשר סתיו, החודש האחרון בשנה היהודית, שהפך במרוצת השנים לחודש הראשון של שנת הלימודים, וכך יוצא שסוף והתחלה משמשים בו בערבוביה.
"בן אדם, מה לך נרדם?! קום קרא בתחנונים", קורא אחד מפיוטי הסליחות הידועים ביותר. פיוט שרומז לזמן אמירת הסליחות, באשמורת הבוקר, ולדפיקות שמש בית הכנסת על הדלת, מעיר את הישנים לסליחה. אבל לא פחות מזה – רומז לתחושה הכללית של יקיצה מופתעת משינה.
ולמי בכלל יש כוח לסיכומי שנה, לחשבונות נפש ולחשבונות אחרים. ומצד שני - איך אפשר שלא. התחנות בזמן שמאפשרות לנו לעצור רגע, להתבונן ולסכם, הן צורך אנושי כל כך, עד שהאדם יוצר מהן לעצמו לא רק בציווי דתי. כאלה, למשל, הם ימי הולדת, ימי נישואים, מסיבות פרידה או פרישה.
ראשית השנה, על פי חז"ל, היא גם זמן בריאת העולם והאדם, יום ההולדת שלו. ובדיוק כמו כשאנחנו נזכרים שיום ההולדת מתקרב, גם באלול אנחנו שואלים: בן כמה אני כבר? מה כבר עשיתי? כמה הספקתי? מעלים זיכרונות, פותחים אלבומים.
אלול הוא הרגע הזה, שלפני. חודש ההתעוררות. השחר, שכבר אינו לילה, ועוד לא בוקר. וכמה חסד יש בו בשחר, בזמן הזה שהוא לא יום ולא לילה. הקושי שבפרידה, חרדת הסוף הקיומית כל כך, כל אלה נוחתים עלינו, אבל בהדרגה: חודש שלם של הכנה, של זמן אלול. זמן מיוחד המאפשר לנו להשהות לרגע מבט על השנה שחלפה, להיפרד ממנה. והפרידה, כדרכה, מציפה געגוע, זיכרונות, מזמינה לסכם. והרי רק מי שנפרד כראוי יכול לצאת לדרך חדשה, להתחיל מהתחלה, בלי המשקולות הכבדות כל כך של משקעי עבר בלתי פתורים.
"רחץ וטהר, ואל תאחר, בטרם ימים פונים", ממשיך הפייטן. קשה המחשבה שתקופה מסתיימת, ועם זה – יש בה הזדמנות להתרענן, לרחוץ, להיטהר, לפני שנחליף עוד דף בלוח.
"עמוד כגבר והתגבר, להתוודות על חטאים". כמה מבין את נפש האדם הפיוט הזה. כמה קשה להודות בטעויות, להתוודות, להכיר בכך שאולי לא ניצלנו כראוי את השנה שחלפה, שבחרנו לא נכון, שטעינו, שהטעינו.
ומה בכל זאת יעיר אותנו וייאלץ אותנו לקחת אחריות? הקריאה "בן אדם מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך" מקורה בספר יונה. מלחי הספינה, עובדי אלילים, דווקא הם שמעירים את יונה משנתו לנוכח הים הסוער ומפצירים בו לפנות אל אלוקיו. דווקא את הקריאה החיצונית הזו, קריאתו של הרחוב, העולם ואירועי השעה, הופך הפייטן לקריאה פנימית נוקבת, מקריאה של מסע חוצה ארצות לקריאת המסע המרתק מכולם: המסע אל עצמי.
הכותבת היא ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון, ראש ביהמ"ד לנשים "כלנה" בגבעת שמואל, וחברת הוועד המנהל של ארגון רבני בית הללטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו