"שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים, עשה את האדם". לא לחינם פסוקים אלה מהדהדים בחלל העולם מימי בראשית, וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו. רוצח הוא רוצח הוא רוצח. אין זה משנה מה גזעו, לאומו, דתו, אזרחותו, מינו או צבע עורו.
הניסיון להבדיל בין רוצחים "אידיאולוגיים" לבין "סתם רוצחים" או בין רוצחים יהודים ושאינם יהודים, מגמד את המעשה הנורא, ולא אחת אף מזמין למצוא לו צידוקים, שאינם במקומם.
אם בכלל יש מקום, ולא ברור שיש מקום, להבחנה בין "רצח על רקע אידיאולוגי" או "על רקע חילול כבוד המשפחה" לבין "סתם" מעשה רצח על רקע פלילי, הרי יש להטות את הכף דווקא לטובת החמרת הענישה ב"פשע אידיאולוגי", ולא לצד ההקלה.
פשעי השנאה האינטנסיביים שאירעו בשבועות האחרונים, משריפת כנסיית הלחם והדגים בכפר נחום, דרך דקירתה למוות של שירה בנקי, נערה בת 16 מירושלים, ועד שריפתו בעודו בחיים של התינוק עלי דוואבשה בכפר דומא (ופציעת בני משפחתו באורח קשה), הם תזכורת נוספת, צורבת וכואבת, לקלות הבלתי נסבלת שבה מתייחסים אצלנו לעבירות מסוג אלה, ולמחירם ה"זול" של החיים.
שום אידיאולוגיה שבעולם, בוודאי לא התעטפות באצטלת תורת ישראל, אינה יכולה להצדיק קיפוח חיי אדם, כל אדם נברא בצלם. במידה רבה, רוצח שעושה מעשהו הנפשע לשם אידיאולוגיה כזו או אחרת, מבקש לרומם את מעשהו. כתוצאה מכך גם המוטיבציה שלו לעשיית הפשע עולה, וקיים סיכוי רב יותר שהוא יזכה לעידוד ולתמיכה מהסובבים אותו.
למרות זאת, בציבור, וגם אצל רשויות אכיפת החוק, נוצרים לא אחת רגשות אמפתיה וסלחנות לרוצחים אידיאולוגיים. במקרים קיצוניים, טרוריסטים אלה אפילו הופכים להיות מושאי הערצה בקרב בני נוער ואחרים שרואים בהם דמות ראויה לחיקוי, המוכנה להקריב את כל אשר לה, לרבות סיכון חייה או שלילת חירותה, לשם מילוי מטרה שנראית בעיניה ראויה ונאצלת.
הגיעה העת לשנות יחס זה, שפגיעתו בערך קדושת החיים, בשלטון החוק, בשלומה ובחוסנה של החברה הישראלית, גדולה מאוד. עד היום, בשל סיבות שונות, התייחסו מערכות אכיפת החוק בישראל - המשטרה, השב"כ וגם בתי המשפט - בסלחנות רבה כלפי טרוריסטים יהודים.
יש שיראו בכך הד היסטורי לסלחנות שהיתה כלפי אנשי המחתרות בתקופת טרום המדינה. אחרים תולים זאת בגילוי ההבנה כלפי מעשים שנועדו, על פניהם, כך לפחות לטענת עושיהם, להגן על ביטחון המדינה ושלומה, והרצון הטבעי, המובן מאליו, להימנע ככל שאפשר מעריכת "השוואות" בין מחבלים ג'יהאדיסטים צמאי דם, מפוצצי אוטובוסים, רוצחי ילדים ואנשים חפים מפשע, לבין מי שנחשבים, לא בהכרח בצדק, כפועלים לשם הגשמת מטרות נעלות, גם אם האמצעים שהם נוקטים להגשמת מטרות אלה פסולים מעיקרם.
אלת הצדק עיוורת
תנועת הפונדמנטליסטים היהודים חיה וקיימת. רעיונותיה, כך מתברר, מציתים את דמיונם של טרוריסטים יהודים. חלק לא מבוטל מהם, דוגמת יונה אברושמי, דוד בן שימול, יעקב טייטל, חברי המחתרת היהודית ומחתרת בת עין, עמי פופר וברוך גולדשטיין, הסמיכו מחשבה למעשה ונטלו את החוק לידיהם, לעיתים קרובות במחיר רצח וחבלה חמורה בחפים מפשע.
לרשויות אכיפת החוק אמצעים רבים לטפל בטרור, גם כאשר מבצעיו הם יהודים. אלת הצדק היא עיוורת. עקרון השוויון בפני החוק, שניצב בתשתיתו של כל שלטון חוק ראוי לשמו, מחיל את החוק באופן שוויוני על הכל. הוא לא מפלה בין בני לאומים או דתות שונים, ואינו מבחין בין יהודים לשאינם יהודים.
כשמדובר במעשים שעשויים להיכנס להגדרת מעשי טרור, החוק מאפשר לרשויות מרחב פעולה גדול ביותר. תקנות ההגנה (שעת חירום), פקודת מניעת טרור וחוק העונשין הם רק חלק מהחוקים שמאפשרים למופקדים על ביטחון המדינה לנקוט אמצעים שונים, חלקם בלתי דמוקרטיים בעליל, כדי לאתר מפגעים פוטנציאליים ולמנוע מעשי טרור. האזנות סתר, מעצרים מינהליים והחרמת כספים ורכוש - הם רק חלק מהארסנל. כאשר מדובר בניסיון להרשיע אדם בהשתייכות לארגון טרור, המצב מסובך יותר. לשם כך יש להוכיח קיומה של מחתרת מאורגנת. כמו תמיד, הקושי הגדול מתמקד בראיות. לצד איתורו של העבריין הבודד, קשה מאוד להוכיח קיומה של מחתרת מגובשת, שתהפוך את העבריין היחיד לחבר או שותף בארגון טרור.
על מנת להוכיח קיומו של ארגון טרוריסטי, יש להוכיח שמדובר בהשתייכות לקבוצה מגובשת, מתואמת, שמקיימת היררכיה בין חבריה ומשתמשת בפעולותיה "במעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו".
חלק מהניסיונות לקבוע בעבר קיומה של מחתרת יהודית, נתפסו יותר כגימיק תקשורתי מאשר התארגנות שעונה על דרישות החוק. האתגר הגדול שניצב כעת בפני רשויות החוק הוא לאתר את כל השותפים למעשי הטרור. אם תימצאנה ראיות שיש בהן ממש, יהיה אפשר להעמיד אותם לדין על שותפות לקשר העברייני, למעשים עצמם ולמצער - אם ידעו על הכוונה ולא עשו דבר - על אי מניעת פשע. פעולה נחרצת זו מתחייבת לא רק מכוח ערכים דמוקרטיים, שהזכות לחיים וכבוד האדם הם מעיקריהם, אלא גם מערכי היסוד שניצבים בתשתית עולמה של תורת ישראל.
את החומרה שבעבירת הרצח היטיב לבטא הרמב"ם, רבי משה בן מימון, מגדולי חכמי ישראל: "עבודה זרה, עריות או חילול שבת - עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום. אבל שפיכות דמים - מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה", והוא מוסיף: "ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר 'ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ'".
למרבה הצער, יש לא מעט יהודים שמקפידים להדר ולדקדק, בקלה כבחמורה, בהלכות גיור, נישואים וגירושים, שבת וכשרות, אך מקלים ראש, לעיתים כדי זלזול ממש, בהלכות כבוד האדם - כל אדם באשר הוא אדם - והשמירה על חייו.
אם חפצי חיים אנחנו, ואם ערכיה, טובתה ושלומה של מדינת ישראל עומדים לנגד עינינו, שומה על כולנו ללמוד ולהרהר מחדש בעקרונות היסוד של כבוד האדם והשמירה על חייו, להטמיעם וליישמם, הלכה למעשה. ולא המדרש עיקר, אלא המעשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו