בשבוע האחרון נשברו כל השיאים של תיאוריות הקונספירציה. אנשים רציניים ושפויים בדרך כלל השתוקקו לשמוע עוד ועוד סיפורי סבתא. מי שרף את הבית בכפר? השכנים כמובן. סכסוך בין ערבים. כולם כבר נעצרו והם במגרש הרוסים. רק שהמשטרה פוחדת מהתקשורת ולכן לא מפרסמים. זומבים שרפו. חייזרים מהכוכב שהתגלה לפני שבועיים. רק אל תספרו להם שיהודי דתי מסוגל לרצוח. כאילו לא היינו פה ב־95'.
כדי להבין כמה קשה לציבור הדתי בישראל להתמודד עם מקבץ אירועי השנאה המזוויעים שהתרחשו כאן לאחרונה צריך להכיר את העולם הזה ממש מקרוב - מי שזה בכלל מעניין אותו, והוא לא מסתפק, כמו חלק מעמיתיי בתקשורת, בהאשמה גסה ואידיוטית. צריך לנסות להבין את הקווים הדקים שמתפתלים בין רגשי נחיתות לתודעת עליונות, ואת אותה תחושה עמוקה של מיעוט נרדף שמתחנן על זכויותיו הבסיסיות, ויחד עם זאת משוכנע שהוא אליטה שממריאה ותובעת לעצמה מקום ליד ההגה.
זר לא יבין את נפש המגזר. הבעיה היא שלאחרונה גם דתיים ותיקים, שועלי בתי כנסת ופרשנים מתקשים לעשות סדר בבלאגן. מצד אחד יש את הרוצח שליסל, שפשוט לא מייצג אף אחד ושום דבר. אם הוא היה פלשתיני, היינו מדברים עליו במונחים של "מפגע בודד". בטח שהוא לא מייצג את הציבור הדתי־לאומי. כל מי שמנופף בהתבטאויות הישנות (והמגעילות) של ח"כ סמוטריץ' פשוט לא מבין מהחיים שלו. צמד השמות האלה אמנם יוצר זיק מוסיקלי מרושע שקשה לוותר עליו, אבל אין קשר בין סמוטריץ' לשליסל.
מצד שני יש את רוצחי התינוק, אוי כמה קשה לכתוב את המילים האלה, וגם הם כמובן מקרים קיצוניים. לא מייצגים כלום. עשבים שוטים. נפוחי פאות שנפלטו מהמערכת, ועוד כל מיני תופינים מילוליים, שכל תפקידם לאפשר לנו להסיט מבט מהמציאות המחורבנת ולחמוק מהעובדה הנוראה - והנה אני מנסה לנסח אותה - שיהודי יכול לקום בבוקר, לומר טקסטים נפלאים כמו "מודה אני", ו"אלוהי, נשמה" וגם "שמע ישראל", לברך בעברית יפה על כל פרי או מאפה, ומאוחר יותר לקחת סכין או בקבוק תבערה - באותן ידיים עצמן שנטל והניח בהן תפילין - וללכת להעלות באש בית ומשפחה.
יש לנו טרור יהודי. אולי גם כמה דאעשניקים תוצרת הארץ. במוחם מתרוצצים רעיונות דומים. גם עיצוב השיער מעורר תהיות, והם סובלים מאותו מחסור בקווים אדומים. וזאת עובדה מפלצתית ובלתי ניתנת לעיכול, ובאותה מידה זה נתון פשוט וטריוויאלי, אם מביטים בזה במבט מפוכח. אבל מי יכול בכלל להחזיק מבט מפוכח, שואלים דתיים רבים. מי יכול בכלל לשחק במשחק ההגון והנדיב של חשבון נפש וביקורת עצמית פתוחה, כשמכל עבר אורבים מבקשי נפשנו (בתקשורת, בפייסבוק, באקדמיה ומאחורי כל עץ רענן) ורק מחכים להאשים ציבור שלם?
כך הם שואלים. והם אנשים הגונים ומתוקים, ישרים וטובי לב, הלוואי על כולנו. והם לא מגזימים, באמת קשה להם. גם לי קשה. אבל יש לי ויכוח מר איתם. קודם כל, בגלל שאף פעם לא היה קל להיות דתי. הפרקטיקה קשה - ההלכות והפרטים הקטנים, דחיית הסיפוקים האינסופית - וההשתייכות למחנה הדתי קשה לפעמים פי כמה.
• • •
מעבר לכך, יש לי ויכוח איתם, כי הצורך בבדק בית ובחשבון נפש הוא לא טובה שאנחנו עושים לאף אחד. לא מאימת התקשורת ולא מחנופה לשמאל. וגם לא מחולשה. הציבור הדתי כבר לא כזה חלש או שולי. ולמרות שאסור להאשים ציבור שלם, היהדות המאמינה חייבת לשאול את עצמה כמה שאלות קשות. למשל, איך זה שכל כך הרבה שנאה וחוסר סובלנות בוקעים מבתי מדרש? ואיך קרה, לעזאזל, שדווקא בתי מדרש מתונים ואוהבים צריכים להילחם על ההצדקה לקיומם, ואילו הקיצוניים שוכנים לבטח, ומתוקצבים לבטח, וברור לכולם - בעיקר לממשלה - שהם מייצגים אותנטיים של היהדות?
אחרי כמה ימים שלא יכולתי לדבר מרוב זוועה, הגיע הרגע שבו כבר לא יכולתי לשתוק, וזה פחות או יותר מה שהביא אותי בליל יום ב' אל צריף בן צבי שבשכונת רחביה, לאסיפה של אנשי ציבור, לא רק דתיים, שבאו לחתום על אמנה שמתנערת מאלימות ויוצאת נגד הזיהוי של יהדות עם חוסר סובלנות לאחר.
אני ממעט להגיע לאירועים כאלה, ואני גם לא חותם עצומות סדרתי, אבל משפט הפתיחה בהזמנה היה ציטוט של הרב קוק: "אני כותב לא משום שיש בי כוח לכתוב, אלא משום שלא נותר בי כוח לשתוק". אז הלכתי.
• • •
צריף יצחק בן צבי הוא אחד המקומות היקרים לליבי בארץ היפה והכואבת הזאת. לו הייתי פחות זהיר הייתי קורא לו מקום קדוש. אבל מקומות קדושים יש לנו די והותר, באמת תודה רבה. הצריף הזה הוא מקום נעלה וחשוב, בין היתר כי הוא מזכיר לנו ימים שבהם צניעות היתה משהו חי ומחייב בתרבות העברית.
אתה מבקר שם, או סתם חושב על צירוף המילים "צריף הנשיא", וחושב לעצמך "וואללה", או "אללי", כמו שאמרו בתקופה ההיא, היֹה היה פעם נשיא ישראלי שבחר לחיות בצריף מתוך הזדהות עם אזרחים אחרים, רובם עולים חדשים, כמו סבא וסבתא שלי, שחיו במעברות. במונחים של היום מדובר בנבחר ציבור שדורש בתוקף לחיות בדירה של עמידר, שניים וחצי חדרים, בפריפריה, קומה שלישית בלי מעלית.
אלו היו חלק מההרהורים שהעסיקו אותי כשהגעתי השבוע לצריף. ברוב המקרים אני מגיע לשם כדי לספר סיפורים מול קהל קטן ואיכותי. הפעם הגעתי כדי לוודא שכל חובש כיפה ששואל את עצמו שאלות נוקבות בימים האלה לא ירגיש בודד כל כך. לא יחשוד בעצמו שהוא מתחנף למישהו. אני חושב שכל קנאות דתית היא קודם כל אובדן מוחלט של צניעות. זה נכון בעיקר כשמדובר בקנאים לענייני צניעות. וחשבתי לעצמי שעצם הבחירה להתכנס במקום כל כך לא מגזרי, כל כך ישראלי, כל כך צנוע, היא כבר התחלה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו