מאז מלחמת יום הכיפורים מתנהלים דיוני התקציב כמו קרבות מאסף במלחמה פרטיזנית. כל שר צועק ומאיים וטורק את הדלת וחוזר, ו"מסתדרים". היו בתולדות התקציבים רק שלושה איים של מחשבה תחילה שהכתיבה את סדר העדיפויות יותר מהתכתשות ה"תן וקח": הצמדים של יצחק רבין ויהושע רבינוביץ', שמעון פרס ויצחק מודעי, אריאל שרון ובנימין נתניהו. זה מעט מדי.
הממשלות נזקקות למעין תר"ש גדעון - זו התוכנית הרב־שנתית שהגישו משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט כמענה לדו"ח של יוחנן לוקר. רק שהן צריכות ליזום דגם כזה לכלכלה בכללה. למשל, לקבוע כי ראשון - ראשון, ואחרון - אחרון, ובסדר הזה תקציב הביטחון בראש הפירמידה. אין לכלול בדיון כזה את דו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא, שצץ אתמול עם אירועים מהשנים 2012-2007. זה לא רלוונטי, זה נבע מההלם נוכח הכישלון במלחמת לבנון השנייה ומהרחבת הטכנולוגיה למימדים המאפשרים לנתניהו לדבר על ישראל כעל מעצמת סייבר, וגם מיצירת הרושם כי צה"ל יתקוף באיראן וכך נולדו הסנקציות הברוכות. עכשיו קיצצו יעלון ובני גנץ ואיזנקוט 19 מיליארדים (נראה לי סכום גדול מדי) וממשיכים בכך, והנדנדה עולה ויורדת.
זה יותר ברור בתקציב החינוך. ראוי לקבוע כי פיתוח האקדמיה כה גורלי לישראל, שיש להעניק לה תוספת לפני השיפור בבתי החולים למרות שזו הכרעה כואבת. אבל לכך צריכה גם מערכת החינוך לתרום את חלקה, שילמדו בינתיים בכיתות גדולות ביסודי לטובת מכון ויצמן והטכניון והאוניברסיטאות. לכך נחוצים פיקחון ופיכחון ואומץ לב.
גם צריך ליצור סינרגיה. לעזור לשכבות החלשות? בוודאי ובוודאי. קודם כל בתוכנית הדיור המקורית של משה כחלון, שראויה לניסוי ותהייה. אבל כיצד לעזור? בהורדת מחיר הכרטיס באוטובוס, או במתן מלגת לימודים גדולה יותר לבני הנוסעים באוטובוס?
השאר פחות חשוב. רצוי מאוד להגדיל את תקציב התרבות של מירי רגב, אבל אם החלופה היא למצוא את הדולר הראשון להילחם בחרם על ישראל, שגלעד ארדן ומשרד החוץ מטפלים בו בידיים ריקות, כי אז שוב נחוצה החלטה אמיצה. יש בישראל חיי תרבות עשירים, אבל עדיין לא נרשם הישג במלחמתה ב־BDS שמאיים על התרבות בישראל, וחוזר חלילה.
שרים מאיימים על נתניהו וכחלון בכנסת? הם יכולים לאיים על השרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו