זמן איכות על חוף ג'בליה

בחופש הגדול, בימי שישי בצהריים, כשאבא היה חוזר ממחלקת הביטוח שלו בבנק אפותיקאי למשכנתאות, במכנסי החאקי הקצרים שלו וגרבי החאקי הארוכים, היינו סועדים ארוחת צהריים חטופה ו"הולכים לים". הוא ואני. אחי הגדול כבר היה בהיאחזות עין רדיאן - המקום הכי רחוק שבו חיילים יכלו לשרת - והוא היה מגיע הביתה רק לחופשות רבע שנתיות, ואמא היתה מצטרפת לביקורים בחוף הים לעיתים נדירות - היא העדיפה לנצל את הזמן כדי להכין עוד פרשנות ל"פרקי היום בתנ"ך" ברדיו.

אצל אבא, גם הבילוי היה חלק משורת החובות שהייתי חייב לחברה או למשפחתי, או לעצמי. אז עוד לא הומצאה ה"בסבבה", ולמרות שהיינו משתמשים במושג "כיף", איני חושב שגם השימוש במושג "בכיף" (שמשמעו - אני לא מתלהב מזה, אבל אם זה מה שאתה רוצה) כבר היה קיים. דברים היו צריכים להיעשות, וגם לים היה צריך ללכת בחופש הגדול. ומכיוון שחובה זו חובה, אז הלכתי עם אבא, אבל בלי כיף ובלי סבבה.

קטע הים הסמוך לביתנו ברחוב קלישר בתל אביב, הצמוד לשוק הכרמל, היה אחד המקומות הפחות סימפטיים בסביבה. מי הביוב חגגו בתוך מי הים הסמוכים לחוף, ולכן היה אסור לרחוץ שם. גם מצילים לא היו שם. הטיילת היתה מדרכה הצמודה לגדר נמוכה וחלודה. בעברו המזרחי של הכביש, בואכה בית האופרה, היו בתים ישנים ומוזנחים, חלקם הרוסים. היו גם כמה בתי קפה נאים, דוגמת "גינתי ים", וכמה "טירים", מוסדות עלובים למדי של משחקים רועשים.

בקיצור, בחוף תל אביב לא נכנסו לים, ואבא לקח אותי, שנה אחר שנה, לחוף ג'בליה (Jebeliya). מתחנת האוטובוסים ברחוב הכובשים היה אפשר להגיע לחוף בשלוש דרכים עיקריות: אוטובוס מספר 7, שהגיע, בזמנו החופשי, לעיתים רחוקות, אבל היה מביא אותנו ממש עד למלתחת החוף; אוטובוס מספר 10, שהגיע לעיתים קרובות מעט יותר אבל הוריד אותנו במרחק מה; ועגלה עם סוס. 

האמצעי האחרון היה שכיח, אבל בלתי מוסדר. לפעמים הגיעו שלושה עגלונים בזה אחר זה, ולפעמים איש מהם לא נראה באופק. אבא היה מוכן להיעזר באופציה הזו רק לאחר כחצי שעה של המתנה בשמש הקופחת, כי הוא חינך אותי לא לבזבז כסף סתם, וכמה מן העגלונים היו יקרנים.

לג'בליה כבר קראו אז "גבעת עלייה", אבל רק בחדשות. אבא סיפר לי שהראשונים ששוכנו שם, אחרי שהערבים ברחו, היו תושבי גוש עציון שנאלצו לעזוב את הגוש. הבורחים שלנו החליפו את הבורחים שלהם, ככה זה בעולם, הסביר. הוא הוסיף ששם השכונה מגיע מן המושג "הר" בערבית, אבל לא ראיתי שום הר בג'בליה. אבא הסביר שתושביו הערבים היו פלשתינים שהגיעו מג'בליה (Jebalya) שבעזה, ולפני כן מהר חברון, מקור השם. 

חוף ג'בליה לא היה מקום להתפאר בו. מדרגות אבן תלולות וצרות הובילו למלתחה, שלא היה אפשר לטעות בה בשל ריח הליזול החריף. שם היה אפשר להניח את חפצינו ובגדינו בשקית פשוטה עשויה שק, שהוצמדה לקולב, ולהפקיד את הקולב אצל האיש הכועס בדלפק תמורת כפתור ממתכת, שעליו טבוע מספר. 

אבא דרש ממני תמיד שאענוד את הגומייה והכפתור על היד, ושלא אאבד חלילה את המספר כדי שלא אשוב הביתה עם בגד ים רטוב ובלי הבגדים והחפצים שלי. כאילו שלא הבנתי זאת בעצמי.

לאחר שכבשנו שני כיסאות נוח לא כל כך נוחים, שהיו עשויים מבד ומעץ, ולאחר שגם הצלחנו למצוא שכנים סימפטיים, שאמרו שלא ייכנסו לים בחצי השעה הקרובה וש"ישימו עין" על השעון והמשקפיים, היינו נכנסים לים, לוחמים בגלים. כשאבא היה במצב רוח טוב במיוחד, היה גם מרשה לי להתיז עליו, בתנאי שאהיה מוכן לפעולת תגמול, מה שגרם לי להטיל ספק בכדאיות המהלך.

 

רגעי מבוכה לפני השבת

לאחר ששבנו מהבילוי בין הגלים אל הכיסאות, היה אבא פורש לעצמו מגבת, נשכב על הגב וקולט ויטמין D בכמויות, תוך כדי שהוא נרדם ומשתף את סביבתו בהנאת השינה שלו, באמצעות נחירות. בשלב זה הייתי נכנס למגננה, מתפלל לכך שמשחקי המטקות ורעשים אחרים יחרישו את הבושה שאבא עושה לי. גם קיוויתי שמשהו יעיר את אבא ויגרום לו להגיע למסקנה שהבילוי בחוף מוצה ואפשר יהיה לחזור סוף סוף הביתה. 

לפעמים עלה הדבר בידי ואבא נאות לשוב הביתה מוקדם (יחסית), ולפעמים הייתי נשאר לשבת על כיסא הנוח ומונה את הדקות הארוכות. היה ברור שלא נוכל להישאר בחוף אלא עד האוטובוס האחרון שלפני כניסת השבת, אבל הזמן הוא כאמור יולי־אוגוסט, שבו היתה השבת מתעקשת להיכנס מאוחר מאוד.

כשהיה אבא מתעורר סוף כל סוף, הוא היה שואל אם אני רוצה "גוד טיים". אבא היה מקפיד על העברית ושנא את פלישת האנגלית אליה, אבל, משום מה, ה"גוד טיים" שלו היה בלועזית. אני כבר ידעתי מה זה - היה שם דוכן גלידה, ואבא היה קונה לנו גביע גלידה אחד בשלושה טעמים. זה עלה שבעה גרושים בג'בליה. 

הוא היה מלקק את הכדורים שבפיסגת הגביע, ומשאיר לי את הגביע עם הגלידה שנותרה בו, "כדי שיהיה לך נוח יותר לאכול, ושזה לא ייזל לך". לכן ההתלהבות שלי לחלוק איתו את ה"גוד טיים" היתה מרוסנת. אמא, למשל, לא היתה נוטלת שום עמלה כשהיתה קונה לי גלידה. 

ואז, לאחר ההנאה מה"גוד טיים" המתוק, היינו מקרצפים את הזפת מכפות הרגליים (רק מאוחר יותר המציאו את המקל הטבול בנפט, שמנקה את הרגליים בקלי קלות), וחוזרים אל ריח הליזול. לאחר אובדן פעימה אחת, היו השקיות שלנו חוזרות תמורת כפתורי הפח, וכך יכולנו להתקלח במים הקרים (זו היתה האופציה היחידה בג'בליה), להתלבש ולרדת לתחנת האוטובוסים, מתוך תקווה שהפעם יהיה לנו מזל ומספר 7 יגיע מייד.

הוויטמין D, כמו גם מנוחת יום שישי בצהריים על המגבת, לא מנעו מאבא לעבור לעולם שכולו טוב הרבה לפני המועד. מאז שהמציאו את בריכת גורדון הסמוכה לחוף הים, הפכתי גרופי של בריכות. לא הגעתי מאז מרצון לשום חוף במטרה לשחות בים ולא חזרתי לג'בליה, אבל אם בכל זאת ארצה לעשות זאת, לא תהיה לי שום בעיה לזהות את המלתחה - על פי ריח הליזול כמובן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו