זמן מועט אחרי שהוכרז על הנסיגה החד־צדדית מגוש קטיף התקשר אלי שר בכיר וביקש שאכתוב מאמר להצדקת המהלך. לאחר מחשבה עמוקה אמרתי לו שאכתוב, אבל נגד ההחלטה. כשהוגשה עתירה לבג"ץ, נשאלתי אם אהיה מוכן להגיש תצהיר לבג"ץ ובו הערכה מקצועית לגבי העתיד להתרחש בעקבות ביצוע ההחלטה. בחנתי את החוק המוצע והגעתי למסקנה שכנראה שום סעיף מסעיפי ההבטחות לעתיד לא יעמוד במבחן המציאות: המשימה הצבאית תהיה קשה יותר, מעמדנו המדיני לא יוקל, אחריותנו לא תוסר והטרור יגבר ובוודאי לא יקטן.
בחיל ורעדה כתבתי כי אשדוד וקריית גת ייכנסו לטווח הטילים מהרצועה, ולא שיערתי שהמעטתי בערכו של חמאס בהקשר זה. את שתי הערים הללו ציינתי במפורש כי מישהו, שהכיר את ראש הממשלה אריאל שרון, סיפר לי שהוא עצמו התבטא כך לגבי המשמעות של נסיגה מעזה, כשניתח בכלים מקצועיים את משמעותה. לבג"ץ לא הוגש שום תצהיר נגדי על ידי שום מומחה, אך בג"ץ דחה את העתירה.
בכנס הרצליה שהתנהל לפני הביצוע, שאלתי כמה שאלות על אפשרויות הטרור והירי מתוך הרצועה לאחר הנסיגה. דווקא השגריר האמריקני אמר לי שהוא מתפלא שלא שמע שום תשובה לאף אחת משאלותיי. השבתי לו שאל לו להתפלא, לנשאלים אין תשובות ולכן הם לא השמיעו אותן.
משהכריז ראש הממשלה על משאל מתפקדי הליכוד, נרתמתי למשימה. מעולם לא הייתי חבר מפלגה, אבל הפעם, כך חשבתי, אני חייב לנסות להשפיע. עברתי מסניף לסניף כדי לדבר עם אנשים. הליכוד הכריע נגד הצעת ראש הממשלה, אך הוא לא קיבל את החלטת הרוב ופיצל את המפלגה. התחושה היתה ששרון לא משחק בהתאם לכללי הדמוקרטיה, ואי לכך רוח של "סירוב פקודה" החלה לנשב ביתר שאת, בעיקר בקרב חובשי כיפות סרוגות, אך בפירוש לא רק בקרבם. היו רבנים ואנשי ציבור שנתנו לכך הכשר, מי במובלע ומי באופן ישיר - חיילים לא מעטים נשמעו כאומרים: לא לשם כך התגייסנו ולכן לא נבצע.
מאותו רגע ראיתי לעצמי שתי משימות. האחת - ללכת ולהסביר בכל מקום מדוע טועה ראש הממשלה, וכי מדינת ישראל תשלם בדם עבור הטעות שהוא עושה. לא ראיתי אל מול עיניי 10,000 טילים היכולים לכסות קשת שקצותיה בחדרה ובירושלים או במנהרות ליישובים אזרחיים, אבל הבנתי שהנסיגה תיתפס כתבוסה - ומי שמובס במזרח התיכון אינו מרוויח מכך, לא משנה מה היו כוונותיו.
בה בעת עברתי מיחידה ליחידה בצבא, ובכולן דיברתי נגד הסירוב. הסברתי שאף אם הנסיגה החד־צדדית היא לדעתי מעשה איוולת מסוכן, אי־ביצועה בגלל סירוב יהיה אסון גדול ממנה. הצבא יאבד את יכולתו לתפקד, מפקדים וחיילים יחליטו מה עושים ומה לא, ולמדינה חסרת צבא ממושמע לא יהיה עתיד. אם לימין מותר לסרב להוראת עקירה - הרי לשמאל מותר לסרב להוראה להבטחת התנחלויות, אם פלוני יסרב כי "זה לא יהודי" - הרי אלמוני יסרב כי "זה לא מוסרי", וכן הלאה - עד אובדן הצבא.
בסוף אירוע שבו הסברתי ללוחמי אחת היחידות המיוחדות מדוע לא ראוי לסרב, ניגש אלי לוחם ואמר: "לא שיכנעת אותי". הבנתי שעכשיו עומד למבחן כל המאמץ של הערב הארוך ביחידה. שאלתי אותו מי החבר הכי טוב שלו בצוות והוא הצביע על מישהו. קראתי לאותו חייל ושאלתי אותו: אם תקבל פקודה, תפנה? והוא ענה בנחרצות, כן. אמרתי לאותו חייל שלא השתכנע כך: נסכים שנינו שמשימת עקירת האזרחים כמוה כהליכה עם אלונקה בבוץ עד גובה הפה. אם החבר שלך יהיה בלעדיך מתחת לאלונקה - יגיע הבוץ עד מעל לפיו, אך אם תהיה שם לידו, הבוץ יגיע רק עד הסנטר, מה אתה אומר? הוא חשב שנייה ואמר, אבצע. המסר עבר.
חשיבות הלגיטימציה
יומיים לפני המבצע ביקש לפגוש אותי מכר שהיה חבר בצוות מו"מ של המטה הכללי, שהיה אמור לנהל במבצע את האירועים הקשים שהכוחות הרגילים היו מתקשים לפתור. אמרתי לו: אתם מיותרים. לא יהיה שימוש בכוח נגד הצבא, וודאי שלא יהיה שימוש בנשק, וככל שתיתנו לאנשים זמן לפרוק את תסכולם (המוצדק לדעתי), כן יקטנו החיכוכים הקשים. הוא נראה ספקן, אבל בדיעבד הודה שצדקתי.
הלקחים שלי הם חמישה:
1. החלטות כאלה על הממשלה לקבל בגיבוי רחב ככל האפשר. תחושת גניבת הדעת בעקבות "המיצובישי של אוסלו" ואי־העמידה בהבטחה לגבי המשאל בליכוד - כירסמו בלגיטימציה של הממשלה. במצבים מסוימים יכול הדבר להביא לקריסת מערכות חברתיות, ובכללן זו הצבאית. לכן יש לערוך משאל עם במצבים מעין אלה, זה "מקנה הלגיטימציה" הטוב ביותר. אם תהיה לגיטימציה, לא יהיו סירובים וההתנגדות תמותן.
2. עד שיוכרעו גבולותיה של מדינת ישראל, צריך להביא בחשבון שאנו עלולים להיקלע לאירועים דומים. אין במדינה שום ארגון הגדול דיו לעמוד במטלה כזו מלבד הצבא. כיצד עושים זאת בלא לפגוע בצבא? שאלה טובה שחייבים לחשוב עליה. אין לה תשובה פשוטה.
3. אסור לאפשר "אתרוגם" של מחליטים, רק משום שהחלטתם מוצאת חן בעיני מובילי דעת קהל. הניסיון להתחנף אל העיתונות כדי שתאתרג את מקבל ההחלטה, עלול להוביל לשחיתות ולהחלטות גרועות.
4. יש ציפייה שמקבל ההחלטות יסביר את מעשיו ולו רק בדיעבד. העובדה שבמקרה זה אין שום אמירה מסודרת, ובוודאי לא מסמך שבו מבהיר ראש הממשלה את סיבותיו, מעוררת תמיהה קשה ופותחת פתח לשמועות. גם כיום, לאחר מותו הטרגי של שרון, לא התגלה שום דבר מסודר שהוא כתב או אמר בנושא, ולכן השערתי היא שאין כזה הסבר.
5. המרכיב האזרחי, בעת הפינוי ובבניית החלופה הראויה למתיישבים, קריטי בכל מצב עתידי, אם נגיע אליו. חרפת המצב הנוכחי אסור לה שתחזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו