בקיץ 2005 נרמסה הדמוקרטיה הישראלית בראש חוצות. הייתי שם, כעיתונאי. ראיתי שוטרים מכים מפגינים באלימות חסרת פשר. ראיתי אנשי ביטחון מעכבים אוטובוסים בכבישי הארץ, עוצרים את נהגיהם ומורידים מהם נוסעים, בחשד "הנורא" שהתכוונו להפגין נגד "ההתנתקות". נכחתי בדיונים שבהם בניגוד לכל סדר דין מקובל, הוארכו מעצרים של מפגינים נגד הגירוש, כהרתעה, ולא כענישה. חזיתי בתימהון בהארכות מעצר קולקטיביות, ובקטינים שהושלכו למעצר ללא שיקול דעת מעמיק. גם חסימת כבישים, המקובלת בארצנו כאמצעי מחאה לגיטימי כאשר אנשים נלחמים על פרנסתם ושכרם, הוגדרה כ"סכנה לשלום הציבור", בעוד מדובר היה במחאה נגד עקירת חבל התיישבות שלם וגירוש אנשים מבתיהם.
כנסת ישראל ביישה את המונח דמוקרטיה, כשנכנעה לשיגיונותיו של אריאל שרון ז"ל וחוקקה עונשים בלתי מידתיים - שלוש שנות מאסר - על ישראלים שיחזרו לשטחים המפונים, שיסרבו לצאת מהם או שיפרצו אטימה של מבנה שפונה. אנשי פרקליטות המדינה, המשטרה ואף בתי המשפט "התקרנפו" באותה התקופה והתנהגו כעדר שבעבורו סומנה מטרה. רק אנשי הסניגוריה הציבורית, צדיקים בסדום, העזו למתוח ביקורת קשה על מדיניות המעצרים שהתנהלה ב"יד קלה על ההדק", על "אכיפה סלקטיבית של החוק לפי ההשתייכות הפוליטית", על "יצירת דינים חדשים לצורך ההתנתקות", על "שיפוט קולקטיבי של נאשמים" ועוד.
השלטון פגע לא רק בנפשותיהם ובעולמם של עקורי הגוש, אלא גם בחופש ההפגנה, המחאה, הביטוי וההתארגנות. התקשורת ברובה סייעה לו בכך. היא התעוררה - כמה לא מפתיע - רק אחרי שהכל הסתיים, כשחורבות הגוש כבר העלו אבק. המחאה היתה כמעט כולה בלתי אלימה, אבל השלטון התייחס אליה כאילו היתה מרד מזוין. המטרה - החרבת הגוש ופינוי תושביו - קידשה בעיני השלטון את האמצעים. דווקא העקורים המושמצים, שהתקשורת הזהירה מ"אלימותם", ביקשו לנצח "באהבה", מכיוון שהבינו כי המטרה אינה מעל הכל.
שרון הוביל, ובצה"ל הכנוע ובוודאי במשטרה (ראו ערך: ניסו שחם והתבטאותו משובבת הנפש נגד המפגינים: "חרא עליהם, שיישרפו...") התיישרו עם "רוח המפקד". שרון פיטר שרים שחשש מהצבעתם. הוא שיקר כשהבטיח למלא אחר הכרעתם של מתפקדי הליכוד שדחו את תוכניתו, וחמק מקיום משאל עם כללי, מכיוון שחשש שיפסיד. ההכנה המנטלית לכוחות המפנים הזכירה לעיתים שטיפת מוח והפכה חלק מהם לרובוטים צייתנים. המפקדים דיקלמו "דמוקרטיה", כשברחובות עשו ממנה צחוק. כששרון נחשד בפלילים, גרסו עיתונאים כאמנון אברמוביץ' ש"צריך לשמור עליו כמו על אתרוג..." יואל מרקוס "תרם" באותם ימים תובנה משלו כשפירסם מאמר שכותרתו: "שחיתות יכולה לחכות".
העיתונאית אורלי גולדקלנג, עורכת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", כתבה ביום שישי האחרון במאמרה "גוש בגרון" כי הטענה על המהלך הדמוקרטי ומילוי רצון העם היתה אחד השקרים הבוטים ביותר שנקשרו בתוכנית ההתנתקות. האמת היתה חמורה יותר: השקר לווה גם בהונאה, בגניבת דעת ובהצגת מצגי שווא מצד רה"מ ושריו שהמירו את דעתם, בלא לקבל מנדט מהציבור הרחב לכך. "הדמוקרטיה מתגוננת", ניסו באותה עת חסידי ההתנתקות ללמד סניגוריה על העריצות השלטונית, אבל מי שיקרא את מאמרו המלומד ופוקח העיניים של פרופ' בועז סנג'רו, מומחה בעל שם לדיני עונשין, ראיות ופרוצדורה פלילית - "ההינתקות כמבחן לדמוקרטיה הישראלית" - יבין שזה היה תירוץ בלבד. אבירי חופש הביטוי והדמוקרטיה, ובכללם המכון הישראלי לדמוקרטיה, כשלו ברגע האמת מלגונן עליה, מכיוון שהניצחון על מתנגדי ההתנתקות היה חשוב להם יותר.
עוד לפני שבוחנים את רשימת כישלונותיה של תוכנית ההתנתקות ואת נסיבות הולדתה המפוקפקות, חייבת המדינה לעגן בחוק משאל עם, שיכריע בסוגיות הרות גורל שכאלה. רק חוק שכזה ימנע בעתיד מחטפים, דורסנות ורמיסה של הדמוקרטיה, כפי שהיינו עדים להם כאן לפני עשר שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו