החל מאמש, אם הכל התנהל כשורה, הפך שוק מחנה יהודה באופן רשמי לחלק מחיי הלילה של ירושלים. זה סיפור של מעברים חדים. השוק הירושלמי תמיד היה צמוד לדופק של לוח השנה העברי, ובתום ימי האבל של חודש אב מתחיל למעשה החלק הכיפי של הקיץ. זה קורה ברגע אחד. עם רדת החשיכה מתחם הדוכנים הופך את פניו, וגם כאן התפנית חדה. סמטאות של ירקות, דגים או טקסטיל הופכות לפתע לטברנות ולבתי קפה. מוקדים מיוזעים של מסחר עצבני, שכל היום משדרים אך ורק "יאללה יאללה, תעמיס, תשלם ואל תפריע לעבוד", עוברים מטאמורפוזה לילית והנה הם מזמינים אותך לשבת ולקחת את הזמן. כל המתחם הופך ליריד עליז של מוסיקה, תרבות ושמחת חיים, מקיץ לקיץ המהלך הזה נעשה יותר ויותר ברור, וכל מי שהכיר את השוק ואת מה שסביבו, לפני - נניח - שלושים שנה, עומד ומשפשף את עיניו. מי היה מאמין? הוא אומר לעצמו.
לא כולם אוהבים את זה, כמובן. חוץ מחומוס, אין בעיר הזאת שום דבר שכולם מאוחדים באהבתו. בכל פינה תוכלו למצוא את חבורת מעקמי האף הנצחיים. נביאי זעם בעיני עצמם, אבל למען האמת סתם גושים של מרירות. יש להם רשימה ארוכה ומגוונת של סיבות שבגללן הם לא יכולים לסבול את היריד הזה. החשובה שבהן היא שאין להם כלים להתמודד עם שמחה. חוץ מזה מישהו תפס להם את החניה... אבל אם תתקרבו אליהם - ואתם באמת לא חייבים - תשמעו מן הסתם שזה לא טוב לעסקים. "התיירים האלה באים רק להסתובב, להצטלם, לשתות בירה ואספרסו, הם לא קונים שום דבר". המשפט האחרון אינו ציטוט אלא סיכום של עשרות ציטוטים ששמעתי בשנים האחרונות, וכדי להבין אותו לכל עומקו חייבים לבטא כמה ממילותיו מתוך מידה גדושה של בוז, כמו: "התיירים". "בירה". ובעיקר "אספרסו" - בן דודו הממזר של הקפה־שחור־קטן־בכוס־זכוכית. בן דוד פלצן, החשוד לפחות בתל־אביביות, אם לא בהשתייכות לתא שמאל קיצוני.
הנה כי כן, השוק חי כמו שמעולם לא היה חי קודם לכן. וזה נכון לא רק לגבי השוק הירושלמי. גם שווקים פתוחים אחרים, שכבר הספדנו אותם וקרענו קריעה וסיכמנו שאין באמת מה לעשות. שווקים בתל אביב, ברמלה, בנתניה או בנצרת, שעל פי לוחות הזמנים של רוב חוזי העתידות, כבר היו אמורים להתמוטט, לגווע ולהיעלם כליל מול כוחה האימתני של הקידמה. כלומר, הרשת. רשת המרכולים הגדולים, או הרשת האינטרנטית שמאפשרת ללקוח לקנות בלי למשש. ואני מעולם לא הבנתי את התחזיות האלה. הרי בכל מקום בעולם שביקרתי בו לא חשבתי לפספס את הביקור בשוק המקומי.
•••
כמו שאמרתי לא פעם, אני לא באמת ירושלמי. נולדתי בבת ים, גדלתי בקריית אונו, ואת שנות העשרים שלי עשיתי בקיבוץ בית רימון. מאוחר יותר הפכתי לירושלמי. ומה שהפך אותי לכזה היה הסיפורים והשוק. יום אחד עברתי בשוק. הייתי סטודנט לפילוסופיה ותיאטרון עם קוקו ומשקפיים עגולים, ואני מתכווץ במבוכה לאור נתוני האמת הללו. חמוש בכל ההופעה הזאת עברתי מול הדוכן הירוק של משה פטרוזיליה, אחד הברנשים. משה, סוחר של עשבי תיבול וירק לסלט, נתן בי מבט אחד וזה לקח לו חצי רגע לשתול אותי במקום עם המשפט המופלא: "סטודנט! יש בזיליקום".
לא ידעתי אם להיעלב או להיקרע מצחוק. עד היום אני לא יודע מה דקר אותי יותר: המילה "סטודנט" (עבור חלק מוותיקי ירושלים סטודנט זה עדה!) או המילה "בזיליקום", שנורתה מפיו של משה באופן שהבהיר מה הוא חושב על טרנדים בני חלוף, על סטודנטים לפילוסופיה ועל גברים עם קוקו. למותר לציין שהומור הסמטאות המחוספס הזה, והשוק בכלל, כבשו את ליבי.
הרשו לי אם כן לומר כמה דברים מהלב - בטח מהלב - על השוק, אהבתי האורבנית הגדולה, ואולי הסיבה העיקרית מדוע לא חזרתי לקיבוץ אחרי שיצאתי ללימודים בעיר הגדולה.
כבר שנים שהעם דורש צדק חברתי, אבל אף אחד לא טורח להוריד את מחירי השכירות של הדירה שקיבל בירושה ומכניסה לו כמה אלפים טובים בכל חודש בלי לעבוד. כמעט כולנו מסכימים שהעוול החברתי הבוטה ביותר בישראל הוא פערי ההכנסה, ובכל זאת ממשיכים למלא עגלות בסופר, וכך תמורת הנחה עלובה במחירי המגבונים הלחים שולחים חצי מהמשכורת ישירות לאחת ממשפחות ההון בישראל. על הקופות ולאורך המדפים אתה פוגש את קו העוני עצמו, אבל הכסף שלך הולך ישירות ומרצונך החופשי למרום האלפיון כדי להגדיל את הפער עוד טיפה'לה.
לא אגלגל עיניים לשמיים ולא אומר שכף רגלי לא דורכת בסופרמרקטים. אבל בכל פעם שאני עושה שוק אני יודע שעל הירקות שילמתי לשמחוני, על הגבינה לצדקיהו, את הדגים קניתי מדוד, אצל נסים את הבשר, ובסוף הנחתי למאיר לפנק אותי במשהו ממולא במשהו, וכל אחד מהם הוא בעליו הגאה של עסק משפחתי שמפרנס אותו בכבוד. כמי שלא מבין כלום בכלכלה, אני לא מתעייף מלחפור על זה באוזני הילדים שלי. אני מקווה שמשהו מזה ייקלט בליבם.
•••
השוק הוא בית ספר לפרספקטיבה. כשהייתי ילד, היה אבא לוקח אותי לשוק הכרמל או ל"תקווה", ואני חייב להודות ששנאתי כל רגע. גם הילדים שלי מעדיפים את קרירות הקניונים, שמוציאה אותי מדעתי. לקח לי כמה זמן להבין שהכל עניין של גובה. בתור ילד אתה פשוט קרוב יותר לרצפה. ילד בשוק רואה בעיקר ברכיים שנחבטות בשקיות, ולכלוך. המון לכלוך. הילד קרוב למה שהוא דורך עליו, ובשוק הוא דורך מפעם לפעם על קישוא, עגבנייה או זנב של דג. מבוגרים פשוט הרבה יותר רחוקים מכל זה, והם רואים מחרוזות של שומים וערימות בוהקות של ענבים. ילדים תמיד יעדיפו את הציורים המפתים על ארגזי הקירור של הגלידות. הם עומדים שם בגובה העיניים שלהם, וכאמור, לקח לי קצת זמן להבין את כל זה.
פרספקטיבה היא אכן חלק גדול מהסיפור. לאורך השנים היו לא מעט גורמים ששאפו למחוק את השוק. הם דיברו על קידמה, ועל הכרח, אבל למעשה חמדו את הנדל"ן. הניצחון של השוק הפתוח הוא ניצחון הפרספקטיבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו