סוכן הנסיעות

בטור שעבר יצאתי בקריאה נרגשת לציבור הישראלי להישאר בארץ ולא לנסוע לחו"ל. נתתי סיבות טובות כמו ציונות, נוחות ופינוק, ואני עומד מאחורי כל מילה שנכתבה. 

אבל אולי הדיבור על נסיעות עשה חשק לאשתי. אולי העובדה שכבר כמה ימי שישי אנחנו יושבים בערב לבד, מדברים למזגן ומחפשים חברים שנשארו בארץ הדליקה גם אצלי משהו. בשורה התחתונה, שבוע אחרי הטקסט ההוא גם אנחנו מחפשים את דרכנו לטרמינל.

האמת היא שאם לא היה לנו אינטרנט, היינו נשארים בארץ. הרשת אשמה בכל. כולם מעלים תמונות לפייסבוק ולאינסטגרם, ועושים טיזינג לחברים שנותרו מאחור. תמונות בבגד ים, מחופים אקזוטיים זהובים עם רקע כחול מאחור וכוס משקה עם קש ומטרייה זעירה ביד ומבט מאושר בעיניים שאומר ״ועדת לוקר? לא שמעתי על זה". אני לא מסכן, אבל התמונה האחרונה שאני העליתי לרשת היתה מחוץ לחנות בגדים בקניון בנתניה.

בהתחלה שקלתי להעלים את התמונות האלה מאשתי. התייעצתי עם מומחה מחשבים (לא זה שעובד עם אייל גולן), והוא היה מאוד סקפטי. "אי אפשר לחסום מידע", הוא אמר, "זה כמו מים. תחסום אותו, הוא תמיד ימצא דרך לדלוף החוצה". הצלחתי לביים תקלה בראוטר לחצי יום, עד שהקטנה התקשרה לתמיכה הטכנית ופתרה את זה בדקה. 

אשתי התחילה לדבר על חו"ל, אבל אני הסטתי אותה מהנושא. אמרתי לה שזה לא זמן טוב, שהבורסה בשיא ועוד רגע הכל מתפוצץ לנו בפנים, שאם לא נהיה פה ונשגיח, אז הרכבת הקלה תעבור לנו בסלון. שפולארד אוטוטו משתחרר ואני רוצה להיות פה כשזה קורה, ובעיקר שאין לנו כסף לטיולים עכשיו. אבל כל טענותיי עלו בתוהו. 

"שנה זה לא זמן מתאים, אין כסף, והבורסה אוטוטו צונחת. היתה לך שנה לא רעה בכלל, ואתה צריך לדעת לשחרר קצת את החלודה בצירים של הארנק", כך אמרה הגברת הראשונה. "נכון, אבל צריך גם לשמור משהו ליום סגריר, מכירה את משל הצרצר והנמלה?". כנראה היא לא הכירה, כי המבט על פניה לא ניבא טובות. 

"אולי ניסע לדודים שלך בקיבוץ?" הצעתי בניסיון להערים עליה עם קומבינה משפחתית בגבולות הארץ, שתמסמס את ההתנגדות ותקטין את הנזק. ״בשמחה רבה, אבל הם טסו לספארי בקניה", היא ענתה. "אז אולי ניקח את הורייך לפסטיבל מוסיקת בארוק בצפון?" לא האמנתי שהמשפט הזה יוצא לי מהפה. "הם בקרוז באיים הקנריים עד סוף אוגוסט", עתה לי ביובש.

גם השכנים נטשו אותו לאט־לאט. שכן אחד נתן לי מפתח, אמר שהוא טס ליער השחור וביקש שאכנס לבית מדי פעם לבדוק שאין איזו הצפה. שכן אחר ביקש שאשקה את העציצים כי הוא טס לאיה נאפה, והשכנה מהדירה ליד ביקשה שאוציא לה דואר בחודש הקרוב כי היא טסה לחודש לארה"ב. זה שבר אותי סופית. "אני מצטער, אבל אנחנו כנראה גם לא נהיה פה", שיקרתי לה בלי שיש לי שמץ מושג על מה אני מדבר.

 

•••

בערב התיישבתי מול המחשב, מנסה למצוא חבילות של הרגע האחרון לחו"ל. דמיינתי את עצמי שוכב פרקדן על חוף קסום ולצידי דו"ח מבקר המדינה. באתרי הנסיעות נשאלתי שאלות רבות כמו בכמה ימים מדובר, ממתי עד מתי וכמה אנשים נהיה. לא היו לי תשובות מניחות את הדעת. 

אשתי הציעה עזרה, אבל אמרתי לה שאני ממש־ממש בסדר. אתר אחד שאל אותי כיצד ארצה לראות את 5,000 המלונות שמתאימים להגדרות שציינתי: לפי המחיר, לפי דירוג הגולשים, המרחק משדה התעופה או הקירבה למוזיאונים? בצד קפץ חלון שהודיע לי רשמית שעל החדר הזה ממש, שהוא גם האחרון במחיר מבצע, מסתכלים שלושה הולנדים, שני גרמנים, בולגרי ואמריקני. נכנסתי ללחץ.

בסך הכל ניסיתי לארגן טיול שהוא לא פשיטת רגל, אבל כל מלון סביר עלה כמו חודש משכנתא במגדלי אקירוב. כשניסיתי לנצל את הטכנולוגיה כדי לתקוף את המלונות מכיוון המחיר הנמוך, הגעתי לאכסניות נוער, למוטלים מפוקפקים ולדירות מעפנות של סטודנטים שהחליטו לחזור להורים בקיץ הזה ולעשות כסף מהטמבל שישכור את החור שלהם. 

האתר שידע הכל הציע לי טיולים באזור ומסעדות מדורגות לפי שביעות רצון הסועדים וגובה הטיפ שהם השאירו. חברת ההשכרה רמזה לי שהרכב שאני שוקל לשכור יתקשה להכיל את כמות הנוסעים המתוכננת, שלא לדבר על המזוודות. וזה בלי שהוא מכיר את הבנות שלי ולא מודע ליכולת הקנייה המרשימה שלהן. אשתי עברה והציעה עזרה, אבל אני המשכתי לסרב. 

עשיתי טעות ואיפשרתי לאתרים להתריע במייל על דילים טובים. בכל כמה דקות הותקפתי בהודעה שנמצא מלון זול יותר מזה שבחרתי במרחק שישים ק״מ, ושכרגע בוחנים אותו שלושה שבדים, שני רוסים ונורבגית יפהפייה, אז כדאי שאזדרז. בלילה צילצל הטלפון ומישהו הודיע שהתפנתה חווה בטוסקנה ויש מצב לצימר שבו גם חולבים פרות וסוסי פוני, והמחיר כולל טיול ליקב של חומץ בלסמי. מה קרה לי, חשבתי. איך משבוע של בטן־גב ביוון הגעתי לטיול חוצה ערים בצפון איטליה? 

פתאום הבנתי משהו על עצמי. היד שמשלמת לא מסונכרנת עם העין המפנטזת. כלומר, הראש מחפש דיל זול, אבל הלב רוצה מיטת קינג סייז, בריכה, חדר כושר, ארוחת בוקר וערב, חניה ואינטרנט אלחוטי אם אפשר, בחדר מרווח במרכז העיר. 

בעודי קורא אלפי המלצות של תיירים המציינים שהחדרים יפים אבל הצוות נבלות, או שהחדר מכוער אבל גם השכונה מחורבנת, נתקפתי געגוע עמוק לסוכן הנסיעות שלי. איתו הייתי גומר הכל בעשר דקות. 

 

•••

אחרי שלושה לילות לבנים, כשאני מתלבט בין עשרה בתי מלון ופתוח עם ארבע אופציות לרכב, נרדמתי על המקלדת, מפה של איטליה מכסה לי את הראש. אשתי הודיעה לי בבוקר שאני משוחרר מהמשימה, ובתוך דקות, בזמן שאני מתגלח, היא סגרה את הנסיעה. 

זהו. באוגוסט ניסע לאומבריה. איך היה, מה היה, מי נתן את ההוראה ומי ישלם את המחיר? פרטים בקרוב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו