עוד לא יבשה הדיו על הסכם הגרעין עם איראן, ומנהיגיה של אירופה כבר מתדפקים על שעריה של טהרן, עומדים בסבלנות בתור ארוך להתקבל על ידי מנהיגיה של מדינה זו. לא חס וחלילה כדי למחות בפני ההנהגה האיראנית על הקריאות "מוות לישראל" שנשמעו רק לפני כשבוע ברחובות טהרן, ואפילו לא כדי להפציר באיראנים להפסיק את תמיכתם בארגוני הטרור ברחבי המזרח התיכון. לא ולא, הם נוהרים לטהרן כדי להבטיח את מקומם בשווקיה המתעוררים של איראן, עתה כשמאות מיליארדים של דולרים עתידים לזרום לקופתה של מדינה זו עם הפשרת הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה.
בשבוע שעבר ביקר בטהרן סגן ראש הממשלה ושר הכלכלה של גרמניה, בשבוע הבא תגיע לבירת איראן שרת החוץ של האיחוד האירופי, ואילו נשיא צרפת הסתפק בינתיים בשיחת טלפון עם ידידו החדש, נשיא איראן, שבמהלכה סיכמו השניים לפעול להידוק הקשרים בין שתי המדינות. יש להניח שלפחות חלק מן המדינאים האירופאים ישמיעו, מצוות אנשים מלומדה, צער באוזני בני שיחם האיראנים על שבטהרן נשמעות עדיין קריאות להשמדת ישראל. אבל צער לחוד ואינטרסים לחוד, ומייד אחר כך יעברו כולם לדבר ביזנס.
אפשר להבין את ניסיונו של הממשל האמריקני להגן על הסכם הגרעין שעליו חתמו המעצמות עם איראן ואת הטיעון שהוא משמיע ולפיו אין דרך אחרת לעצור את תהליך התגרענותה של טהרן. אחרי הכל, עובדה היא שאפילו הממשל האמריקני, שהיה הרוח החיה והכוח המניע מאחורי ההסכם, אינו מתיימר לטעון כי בעקבותיו עתידה איראן לשנות את פניה ולהפוך למדינה שוחרת שלום התורמת ליציבות באזור.
נהפוך הוא, גם הממשל האמריקני מדגיש כי הסכנה מאיראן לידידותיה של וושינגטון במזרח התיכון לא פחתה, ובעיקר הוא ממשיך להביע דאגה וחוסר השלמה לנוכח המחויבות שמביעים מנהיגיה לחיסולה של ישראל. יש רק לקוות כי עמדה אמריקנית זו תיוותר על כנה גם אם באיראן יחליטו בעתיד להחליף דיסקט ולנסות לחמם את היחסים עם ארה"ב.
אפשר אפוא להבין, גם אם לא לקבל, את ההתנהלות של הממשל האמריקני המנסה להסביר את הסכם הגרעין כרע במיעוטו. מה שאי אפשר להבין ולקבל הוא את מסע ההתרפסות ואת מכירת החיסול האירופית בפני מנהיגיה של איראן - בפני הנשיא רוחאני שנטל אך לפני שבוע חלק בהפגנת ההמונים בטהרן, שבה קראו המתקהלים "מוות לישראל", ובפני המנהיג העליון חמינאי, שחזר על דבקותה של טהרן בתפיסות עולמה והסביר כי הקריאה "מוות לישראל" משקפת את רצונו של העם באיראן.
המעט שהיה אפשר לצפות ממנהיגיה של אירופה היה להבהיר באופן חד־משמעי כי כל עוד בטהרן קוראים להשמיד את ישראל, איראן אינה בת־שיח ובוודאי לא שותפה לעסקים בעבור אירופה. שהרי יש הבדל בין הסכם גרעין, שלשיטתו של המערב הוא רע הכרחי, לבין חוזים כלכליים במיליארדי דולרים שבעבורם עולים עתה המנהיגים האירופאים לרגל לטהרן.
אבל אירופה כמו אירופה. ודווקא אירופה היתה צריכה לגלות רגישות רבה יותר מאחרים לקריאות "מוות לישראל", ולא לקבלן ולהשלים עימן, גם אם טובי המומחים יסבירו שאין קריאות אלו מייצגות דבר וכי פניו של רוחאני לפיוס עלי אדמות. יש דברים שאותם אסור לקבל ויהי מה, ושעליהם אי אפשר לעבור לסדר היום או להסתפק במחאה רפה.
אבל בכל האמור במצפון ובמוסר האירופי, הרי אין מקום לדאגה. הוא עובד שעות נוספות אבל רק כשהדברים אמורים בישראל. אחרי הכל, מדינות אירופה מזרימות מדי שנה לישראל לשם קידום ערכי הדמוקרטיה והמוסר עשרות מיליוני יורו לעמותות ולארגונים לא־ממשלתיים הפועלים בארץ. היה כדאי שלפחות חלק מהכסף יופנה למאמץ לשכנע את האיראנים לחדול מלקרוא מוות ליהודים ברחובות טהרן.
