המהפך הפוליטי של 1977 שהעלה את הליכוד לשלטון לא יצר כאן רק תמורות כלכליות ושינויים חברתיים אלא גם הגביר את הניכור בין תומכי שמאל לבין תומכי ימין. בין השאר, בייחוד לאחר הסכמי אוסלו, רצח רבין ואינתיפאדת אל־אקצא. התעצמות תהליך הגלובליזציה שלאחר נפילת ברית המועצות וההתפתחות המהירה של האינטרנט פתחו את ישראל לעולם ושינו את העניין שלנו בכל תחום. לא זו אף זו - הן שינו את צורת ההתעניינות.
באותו הקשר יש לומר: בדור האחרון התקבעה הנחה שאיננה תמיד נכונה אך לעיתים קרובות היא יוצרת תדמית מדאיגה: הימין אינו מעוניין בשלום ואילו השמאל מתנכר למסורת. אל תוך ההקשר הזה ניתן בנקל להכניס את ההבדל בין ירושלים לבין תל אביב וההבדל ביחס לחגי ישראל אשר מצריכים צומות ועינויים, במיוחד יום הכיפורים ו־ט' באב.
היום הוא יום תשעה באב ויום האבל הזה על חורבן שני בתי המקדש שווה במידה רבה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה באופן המקודש שבו שניהם נתפסים על ידי גורמים המרכיבים את החברה הישראלית המגוונת. ראוי להזכיר כי לא אחת עלו רעיונות לאחד בין שני הימים הללו על מנת להגדיל את קונצנזוס כיבוד העבר, אך הדבר לא צלח. מכל מקום, יום זה הוא גם סימבול לניכור בין אלו המבקשים לכבד אותו לבין אלו המבקשים לשכוח ואף יוצא קצפם על כך שלא מעט ממה שקרוי, אולי בצורה ארכאית, "בתי עינוגים" נסגרים, גם באופן חלקי.
הנה כי כן, לתשעה באב ניתן אט־אט במעמד צד אחד מעמד קאנוני של חג דתי. ואולם, נשאלת השאלה האם ראוי לתפוס אותו בצורה כזאת? את אחת מהתשובות לכך אני מבקש לתת דרך ברל כצנלסון, מבין האבות הרוחניים הדגולים של תנועת העבודה החילונית אשר ביקש לחלוק על מדריכים של תנועת הנוער העובד והלומד אשר הוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בתשעה באב. במאמר בעיתון "דבר" ביולי 1934 הביע ברל זעזוע וכתב בין השאר: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדאו, ולא סירקין ולא בורוכוב, ולא א"ד גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגִלת האש".
ברל יצר קשר בין העבר לבין ההווה. הוא הניח שיש לתפוס את החג לא רק כדתי אלא גם כלאומי. אמנם, יש הצמים בט' באב אך זאת אינה חובה, ולעיתים רק כיבוד הזיכרון תוך כדי הימנעות מפעילויות שנויות במחלוקת עשוי להשיג קירבה ולא ריחוק בין ציבורים שימשיכו לחיות האחד לצד השני במדינת ישראל.
הכותב הוא מנהל אגף הסברה וקשרי חוץ של תנועת הליכוד