מבקר המדינה משרטט תמונה קודרת על יכולת הניהול של ממשלות ישראל, אולם כשהוא צריך להגיע למסקנה שלו, כעובד מדינה, הוא מתקשה לראות את הגיבנת של השירות הציבורי: הממשלה צריכה להרפות ולא לפקח עוד יותר.
הרבה נקודות חשובות מעלה המבקר, ואין ספק שחלק ניכר מהכשלים שמצא ראויים לתיקון, אולם מהדו"ח עלו גם סתירות מסוימות. מצד אחד, המבקר דורש שהממשלה תיצור מנגנון "תיאום ותכלול". מהצד השני, כשמוקם צוות שאותו מרכז פרופ' יוג'ין קנדל, זהו מצב לא תקין כי הצוות הוא "לא פורמלי", לא נקבעו לו נהלים וכיוב'.
באחת משורות הדו"ח כותב המבקר את המשפט הבא: "על הממשלה לוודא כי כל עוד קיים מונופול בתחום אספקת הגז הטבעי, מחיר הגז יהיה תחרותי". הקביעה הזו היא כמו לרבע את המעגל. הרי כל אחד מעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר, רק שלא תמיד זה מתאפשר.
כמו כן, עודף הניסיונות של הממשלות והשרים להתקוטט עם פקידים בכירים, במטרה "לאסדר" את השוק (כל שוק, ולא רק שוק הגז), מוביל בדרך כלל לפיקוח מחירים שרק מייקר את המוצר לצרכן.
נכון, יש מונופול, אבל הוא יקרוס יום אחד ברעש ובצלצולים כשאפשר יהיה, אולי, לייבא שוב גז ממצרים או מקפריסין. מונופולים שאינם בבעלות או בפיקוח המדינה - לא בהכרח שורדים. מישהו זוכר את מיקרוסופט כמונופול? אבל תנובה היתה ותהיה מונופול עוד שנים רבות. רווחי ענק הם פתח מפתה לתחרות, כל עוד הציבור לא מנסה לבזוז אותם. הדרך הבדוקה להאריך את חייהם של מונופולים היא באמצעות פיקוח ממשלתי.
לכן על הממשלה לשחרר אותנו מעונש הפיקוח שלה, משום שהוא יהיה תמיד איטי, מסורבל, מכשיל ומאט. ככל שהממשלה תפקח יותר על מחיר הגז, תקבע מגבלות נוקשות יותר על דרכי השיווק והמכירה שלו, כך יתעכב הפיתוח אם לא ייתקע, ואנחנו נישאר צודקים מאוד, עם דו"חות עבי כרס. נאורים וצודקים, ובלי מסים מהגז.
