חוזרים לטרור: דילמת האסירים מתרחבת

שלושת אלפים ושבע מאות שנים מפרידות בין שני מבצעים הרואיים של חילוץ שבויים. המבצע הראשון שייך לאברהם העברי, דודו של לוט. במהלכה של מלחמת חמשת המלכים, נופלים בקרב מלכי סדום ועמורה בעוד לוט אחיינו של אברהם אבינו נלקח בשבי. האיש בן 75 השנים אוסף את חייליו ורודף לילה שלם אחר השובים. הוא משחרר את לוט ואת כל רכושו ונספחיו. המבצע השני, מבצע אנטבה, פשיטת כוחות צה"ל רחוק מגבולות המדינה, בלילה, תוך סיכון מובהק של נפגעים בקרב הפושטים. בני הערובה שבו הביתה.

כמעט ארבעים שנה חולפות ואפשר לומר שבפרק זמן קצר במיוחד נשתנה אופן המחשבה של המדינה בכלל ושל אנשי הציבור בפרט בסוגיית פדיון שבויים. זה החל בעיסקת ג'יבריל משנת 1985, שבה חזרו משביים שלושה חיילי צה"ל ובתמורה שוחררו 1,150 מחבלים. 

עסקאות ומחוות רבות שנערכו מאז, כולל עיסקת שליט, גררו שחרור המוני של מחבלים אשר חלקם שבו אל פעילות טרור מובהקת. פעילות שבה מחבלים משוחררים רוצחים אזרחים חפים מכל פשע.

האם יש דרך חזרה? או האם, כמו בטבע, התהליך בלתי הפיך ואי אפשר יותר לחשוב על מבצעי חילוץ של לוחמים אשר נפלו בשבי המחבלים? את המצב המורכב הזה הגדירה בשעתה חברת הכנסת לשעבר, גאולה כהן. בעיצומם של הוויכוחים הקשים בין מצדדי עיסקת ג'יבריל לבין המתנגדים, אמרה כהן: לו בני היה אחד מהחיילים השבויים, הייתי טסה עד קצה העולם כדי להצילו. אבל בהיותי אשת ציבור, אינני יכולה לערבב בין הרגש לבין השכל.

והשכל אומר שאם מחבלים רבים כל כך שבים לסורם הרצחני, מה היתה התועלת בכל העסקאות אם דמי הנרצחים עולים על דמי הניצולים? שמא עדיף היה שהנרצחים היו נופלים בקרב חילוץ מאשר ברצח שפל ללא הגנה בסכין או בכדור בגב? הדילמה נוראה. הדילמה מתעצמת במיוחד כאשר ניטשטש לו הגבול בין מדינת אויב לבין ארגון טרור. מתעצמת הדילמה במיוחד כאשר הקריאה אל המנהיגות באה לעיתים מתוך מוסר כפול. מפני שלו היה מתקיים בירור מקיף בשאלה הזו, דיון ציבורי, ייתכן שהדילמות היו נחסכות מפני המנהיגים, שגם כך מצבי הזמן המשתנים מעמידים אותם בפני ברירות מחדל חמורות. 

אין צורך בחקר אקדמי כדי להצביע על כשל מוסרי בדיון בעסקאות השבויים: הלחץ התקשורתי המתוזמר והממומן של עיסקת שליט היה מכיוון אחד בלבד. שחרור בכל מחיר. וכך האמיר מחירו של שליט. הפריטה על הרגש נתנה אותותיה ומנעה דיון עקרוני וענייני בנושא הכאוב הזה. 

איש לא יכול להיות ערב שלא יהיו בעתיד חיילים או אזרחים שבויים. אבל את שאלת המחיר הנורא יש להעלות כבר עתה. אמנם ועדת שמגר קבעה כי יש לדבר על "תמורה" ולא על "מחיר", ועל אחד תמורת אחד, בינתיים יש לשקול בחיוב הצעת חוק הקוראת להשיב את המחבלים המשוחררים אל כלאם בתנאים חמורים יותר.

ברור לכל שהמצב הנוכחי אסור לו להתקיים. בין הדרישה לחיסול מחבלים בקרב בכל מחיר לבין שחרור שבויים בכל מחיר, מרחב האפשרויות גדול עד מאוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו