מאז חתימת ההסכם בין איראן למעצמות, געשה ורעשה הזירה הבינ"ל ונכתבו ונאמרו כל כך הרבה דעות בעד ונגד. גם באיראן עצמה קיימים קולות שיכולים להיחשב כיוצאים נגד ההסכם - בעיקר מצד שמרנים הטוענים כי איראן נאלצה בסופו של דבר להתפשר. מעל ראשם של השמרנים עומד המנהיג הרוחני, עלי חמינאי, שבנאומו בסוף השבוע לרגל סיום חודש הרמדאן ותחילת עיד אל־פיטר נשמע פחות או יותר כמנהיג רוחני שלא מרוצה מהתובנה כאילו איראן, בעקבות ההסכם, תהיה כנועה לתכתיבים מערביים - הן בשטחה והן ביחסי החוץ שלה עם גורמים בציר הרשע במזה"ת.
כולם יודעים שיותר מאשר איראן הפסידה במערכה הדיפלומטית, הרי היא זו שלמעשה ניצחה ויצאה מהמשא ומתן המפרך והמתיש כשידה על העליונה. כבר כתבתי בהזדמנויות אחרות כי המשא ומתן טבוע באופיים של הפרסים, ובמיוחד אלה הדיפלומטים. מלחמת איראן־עיראק כדוגמה היתה יכולה להסתיים בחודשים הראשונים שלה, אם רק סדאם חוסיין, מנהיגה הדיקטטורי של עיראק דאז (אוי כמה אנחנו מתגעגעים אליו היום), היה מודה שהוא מי שהתחיל (והוא שהתחיל!). אבל גאוותו לא התירה לו לומר זאת, ומיליון אנשים נהרגו בקרבות באחת המערכות הארוכות והעקובות מדם במאה ה־20.
בהקשר הנוכחי איראן לא ראתה ולא רואה את עצמה מתפשרת על פחות מהסרת הסנקציות, מהפשרת מיליארדי הדולרים בבנקים העולמיים, מחידוש קשרי המסחר, התיירות ועוד. בתמורה איראן תמכור את האשליה לעולם המערבי ולנשיא אובאמה בראשו - שפניה שלה, לכאורה, לעתיד טוב יותר. אלא שמדובר מבחינתה בעתיד טוב יותר עבורה, לא עבור העולם המערבי. זה לא אותו עתיד שבו היא תפתח את אתריה הגרעיניים לפיקוח, תתחייב שתוכניתה הגרעינית לא למלחמה ועוד.
ואז בא הנאום של חמינאי שביקש להחזיר את כולנו למציאות.
המציאות הפוליטית והחברתית באיראן הרבה יותר מורכבת. איראן חייבת את ההסכם הזה לארגון המדינה האיסלאמית (דאעש), שבאופן די ברור מצליח להחריד את המזה"ת והעולם המערבי בזוועות שאותן הוא מייצר על בסיס יומי. לעומתו איראן נתפסת כמדינה שוחרת שלום, שבה ארגוני הטרור השונים הנתונים לחסותה - חיזבאללה, למשל - מקיזים את דמם במלחמתם בציר הרשע החדש, דאעש וג'בהת א־נוסרה. לא פחות ולא יותר מאשר "מגיני המערב".
ובמציאות הזו נאומו של המנהיג הרוחני בא לומר אמת אחת מטרידה מאוד. ההסכם שנחתם לא עתיד לשנות את מטרותיה הפוליטיות והגיאו־אסטרטגיות של איראן במרחב, ההפך. דווקא הסכם זה עוזר לאיראן לשמר את כוחה האזורי ולהגדילו - וזה על חשבון אותן מדינות סוניות שהוכיחו למערב כי האיסלאם הרדיקלי, זה הסוני, גם בפרשנותו החולנית מבית המדרש של דאעש, לא צמח באיראן אלא בלב אותן מדינות איסלאמיות כעיראק וכערב הסעודית. איראן יודעת טוב מאוד שמה שמטריד את העולם המערבי הוא לא הגרעין האיראני, אלא עלייתו של האיסלאם הרדיקלי הסוני. אותו איסלאם סוני שיש לו ערים שלמות באירופה ושקונה לו אחיזה גם בארה"ב ובדרום אמריקה.
הקריאות של הקהל בנאומו של חמינאי - "מרג בר אמריקה (מוות לאמריקה)" - הן סלוגן קבוע בנאומיו, ולא חשוב על מה ינאם. הקהל מורגל בכללי הטקס ובתמונה שהוא אמור לייצר לתקשורת - אותה תקשורת שאיראן מיטיבה להכיר יותר מכולם. נאומו של חמינאי היה צפוי. מי שאמון על שימור ערכי המהפכה האיסלאמית, שמתווה את רוח המהפכה, ששולט במשמרות המהפכה, בשמרנים, אותו אחד שיודע שהעולם המערבי מכיר בקיומה של תוכנית הגרעין ומקבל אותה - אומר למעשה בשפתו הפוליטית והדתית "תודה אמריקה, תודה שבהסכם זה הנצחתם את המהפכה ואת הרפובליקה האיסלאמית של איראן".
הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי ישראל במזה"ת ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו