הפעם לא נתחיל מבראשית אלא מ"שמות". בימי קדם, כשאדם שכר פועל לעבודה הוא נטל ממנו משכון כערבות להתנהגות טובה. כמשכון נהגו לקחת ממנו בגד - ולעיתים לא החזירוהו עם ערב. את זאת בא למנוע הציווי בספר "שמות": "אם חבול תחבול שלמת רעך - עד בוא השמש תשיבנו לו". אפשר לשאול אם יש ראיה שנהגו כך באותם ימים רחוקים, ורמז לתשובה אפשר למצוא במכתבו של אזרח לשר, הכתוב דיו על חרס ונמצא במצודה קטנה לחוף הים ליד אשדוד. הוא נשלח לשר העיר לפני 2,600 שנים ומוצג במוזיאון ישראל:
"ישמע אדוני השר את דבר עבדו: עבדך, קוצר היה עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך, ויכל, ואסם כימים לפני שבת. כאשר כָּל עבדך את קצירו ואסם כימים, ויבוא ישעיהו בן שובַי ויקח את בגד עבדך. כאשר כַּלְתי את קצירי, זה ימים לקח את בגד עבדך. וכל אחי יענו לי, הקוצרים אתי בחום השמש, אחי יענו לי אמן - ניקיתי מאשם. ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני".
הנה, לפני 2,600 שנים, כאן בארץ ישראל, תבע קוצר בעברית את השבת בגדו בהתאם לכלל. אבל, כבציוויים רבים בתורה, החובה המפורשת בו מוטלת על בעל הכוח, ואילו זכותו של החלש רק נרמזת. חלפו מאז 2,300 שנים נוספות עד שניתן ביטוי מפורש, מגובש ובהיר לקיום זכויות מולדות לבני אדם, זה המצוי בהכרזת העצמאות של ארה"ב מ־1776: "אנו סבורים שאמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נבראים שווים, שבוראם מעניק להם זכויות שאין ליטול מהם, שבין אלה: חיים, חירות והחתירה לאושר. שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנמשלים". בנוסח זה, ובהצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת ב־1789, שעל פיה "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויות האדם הטבעיות והבלתי ניתנות לביטול", זו נקודת המוצא: זכויות האדם קודמות למדינה; הממשלה מוקמת כדי לקיימן; חובתה להבטיח את הזכויות המולדות הלכה למעשה.
¬ ¬ ¬
הדברים הפשוטים האלה בעניין זכויות האדם אינם מובנים מאליהם בארצנו. לפני שנים אחדות הרציתי בפני תלמידי שנה ג' בחוג למדע המדינה באחת האוניברסיטאות בסוגיה של התיישבות הבדואים בנגב. כפתיחה הצגתי תמונה של תינוק ושאלתי: "עם מה התינוק הזה נולד?" תשובות אחדות ניתנו כגון "עם עיניים", "עם לב", "עם מוח", אבל רק תלמידה אחת השיבה על פי כוונתי: "הוא נולד עם זכויות".
בשנים האחרונות קמה לתחייה סיסמה, והיא כאילו הגיונית: "אין זכויות בלי מילוי חובות". היא מכוונת בעיקר לקבוצה אחת בקרב אזרחי ישראל - הערבים. כדי לצקת בה תוכן מעשי נדרש מחירון, ובו הגדרת הזכות המסוימת שתינטל אם חובה מסוימת לא תקוים. מה ישללו מן האזרחים שאינם ממלאים חובות? את הזכות לחירות? הזכות לבחור? הזכאות לביטוח הלאומי?
מחירון כזה לא נחשף, כמובן, אך
הסיסמה מתגלגלת ומזיקה. את שורשיה אפשר לאתר עוד לפני 60-50 שנה, בימי שלוט השולטים, בזמן שהם חשבו שאפשר וגם מוצדק להמשיך לקיים במשך 18 שנים ממשל צבאי לאזרחי ישראל הערבים. גם אז השתמשו באי־מילוי כל החובות על ידי ערבים כתירוץ לשלילת זכויותיהם. כך, מבחינת יחסי יהודים וערבים בישראל, איבדנו 18 שנים, עד לביטול הממשל הצבאי ב־1966. אבי־מורי ותנועת החרות שעמד בראשה והיא באופוזיציה, היו מראשי הנאבקים בממשל הצבאי והתנגדו, כפי שהוא כתב לפני 50 שנה, להפרת "זכויותיו של כל אזרח, אף לא באמתלא של 'שעת חרום'".
אין התניה ואין להתנות. השלטון אינו מעניק לאדם זכויות יסוד - הן הוענקו לו על ידי בוראו - ואינו רשאי ליטול אותן ממנו. זכויותיו המולדות והטבעיות של האדם הן איתו תמיד: בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. חובת מימושן וחובת ההגנה עליהן מוטלת על המדינה.
¬ ¬ ¬
אני יהודי מארץ ישראל החש הזדהות עם עמי, במרחב ובזמן כאחת: הזדהות עם כל בני עמי באשר הם היום, ועם אבותיי ועם המסורת שהנחילו לנו מן העבר. בתוקף אלה יש גם עלי אחריות כלפי בני עמי בעתיד. וזאת גישתי: אחרי 1,900 שנים של גלות ושעבוד, מתנה נפלאה היא היכולת להימנות עם הרוב היהודי במדינת ישראל, היא מדינת הלאום של העם היהודי האחת והיחידה בתבל, כאן בארץ ישראל.
אולם, קיום הרוב היהודי בארצנו מקים ממנו ומתוכו גם חובה: חובת הרוב להושיט תמיד יד אל המיעוט ולעשות ברציפות ובעקביות, למרות המכשולים, למימוש שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל. על כן, שני מרכיבי יסוד משלימים יש בהגדרה של מהות מדינתנו: זו מדינת הלאום של העם היהודי ובה שוויון זכויות לכל האזרחים.
באומרי זאת אינני עוצם את עיניי מקרוא מצעים פוליטיים, המכוונים לשנות מן היסוד את מהותה של מדינת היהודים; מראות גישות שעל פיהן ישראל הורתה בחטא ולידתה בעוול. אינני מתעלם מתוכניות המבקשות להפוך את ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי ל"מדינת כל לאומיה", כלומר לפרק אותה ממשמעותה העמוקה, ההיסטורית ובכך לשלול ממנה את טעם קיומה. אבל כל הדברים האלה אינם פוטרים אותנו, בני הרוב היהודי, מעשייה מתמדת לשיפור המצב, מחתירה קבועה ונמרצת ליישום העיקרון הנעלה של שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל. בעשותנו זאת, לא בנדיבות אנו פועלים - את חובתנו אנו ממלאים.
ברוח הדברים האלה כתבתי בדו"ח שהגשתי לממשלה בתחילת 2013 בעניין הסדרת התיישבות הבדואים בנגב: "החלת תנאים של צדק חברתי על הילדים הבדואים בנגב ועל משפחותיהם היא חובתה של המדינה ועליה לקדם בתוך שנים אחדות פתרון סביר, שיסייע להם למצות את כישרונותיהם ולממש את זכותם הטבעית לבקשת האושר ככל ילד אחר בישראל". הממשלה אימצה את הדו"ח הזה בהחלטתה.
בתלונתו בימי קדם תבע הקוצר האלמוני צדק משר העיר. אולם, אם פקידי הרשות הם הגורמים עוול ואפילו בשגגה, מי ישמע את תלונתו? נכון, הכנסת מייצגת את העם - הוא הריבון - ועל כן הממשלה, הנשענת על רוב בכנסת, אמורה לייצג את רצון הריבון. אך מזאת רואים אחדים היתר לממשלה לפעול כרצונה, בעוד השאלה העיקרית היא זאת: האם לרוב בקרב העם מותר לפגוע, באמצעות נציגיו בכנסת ובממשלה, בזכויות יסוד של יחיד? על יסוד תצפיות פשוטות כתבתי כאן לפני ארבע שנים, בהיותי חבר הממשלה, כי רוב בלתי מרוסן עלול להיות דורסן, ואם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את
עצמו - יש לשמר ולחזק את הכלים המגבילים אותו.
בתהילים אנו מוצאים: "ויהוה לעולם ישב, כונן למשפט כסאו, והוא ישפט תבל בצדק, ידין לאמים במישרים. ויהי יהוה משגב לדך, משגב לעתות בצרה". כלומר: מבצר לדך, לנדכא. בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בית המשפט העליון הוא כמשגב לדך, מבצר עוז שתפקידו להקפיד על מימוש הזכויות הטבעיות של היחיד ושל קבוצות מיעוט, ולהגן עליהן בעת הצורך מפני שרירות הלב של הרוב בציבור ושל נציגיו בממשלה ובכנסת. על כן, גם אם הוא טועה, ולעיתים חשבתי שפסיקותיו מוטעות, קיומו של בג"ץ כגוף חי ופעיל וקיום פסיקותיו על ידי הרשויות הם המבחן האמיתי לקיומם של חיי חירות בארצנו. בבריה"מ תחת הרודנות הקומוניסטית היתה אפילו חוקה, אבל האם ניתן היה שם לעתור נגד השלטון ואף לזכות בדין? על כך ניתן לומר: אם אין מורא בג"ץ עליהם - איש את רעהו חיים בלעו. יש לשמרו ולמנוע פגיעה ביכולתו למלא את תפקידו החשוב, כדי שיתקיים בנו הפסוק בספר ויקרא: "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח".
הגדרת מהותה של מדינת ישראל צריכה להיות חרותה במפורש כחוק. הקרדינל רישלייה בצרפת נהג לומר לפני 400 שנה: אם הדברים מובנים מאליהם - כיתבו אותם, ועל כך אוסיף לענייננו: ואם אינם מובנים מאליהם, קל וחומר - בוודאי צריך לכתוב אותם בספר החוקים. על כן, לפני ארבע שנים הצעתי נוסח קצר שיבטא את תמצית מהותה של מדינתנו. לאחרונה הנחתי הצעת חוק על שולחן הכנסת, וזה עיקרה: "ישראל היא מדינת־הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". שני המרכיבים הכלולים במשפט הזה יוצרים שלמות. שניהם חיוניים - לא זה בלי זה - ושניהם נעדרים מספר החוקים שלנו. הגיעה העת לחוקקם. ¬
* בעקבות דברים שנאמרו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, 25.6.15
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו