למרות ההסכם אתמול בין הליכוד לישראל ביתנו בנושא הוועדה לבחירת שופטים, ההערכה היתה ונותרה כי לא יהיו שינויים דרמטיים במבנה הממשלה בחודשים הקרובים. ההצעה לליברמן, שאותה יזם צחי הנגבי בתיאום עם ראש הממשלה, היתה פשוט הצעה טובה מכדי שניתן יהיה לסרב לה. במקום שנציג האופוזיציה בוועדה יהיה ממפלגת העבודה, יש עתיד או מרצ, הוא יהיה מישראל ביתנו. אם לליברמן היתה אפשרות להביך את נתניהו גם בנושא זה - סביר להניח שלא היה מחמיץ את ההזדמנות גם במחיר הקרבת חבריו לסיעה לשם מטרה נעלה זו.
מאז ומתמיד הרגישו אזרחים מחוגי השמאל קירבה לבית המשפט, ובמידת מה של צדק. למרות הפסדים לתפיסתם מעת לעת בקלפי, בית המשפט נחשב עבורם למבצר של צדק ויושר, שגם אם לא תמיד החליט כפי שקיוו, יכלו לפחות להתנחם בכך שמרבית השופטים מחזיקים באותו סולם ערכים שיפוטי וערכי כשלהם. לכן הם תמיד דואגים לשמור על מעמדו מכל משמר ונזעקים בכל עת שנדמה כי בעלי עולם ערכים שונה מנסה לקבל דריסת רגל, תוך פריצת חומת הבטון המבוטנת של בג"ץ. מגמה זו אף התחזקה לאחר המהפכה החוקתית שהוביל נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שנתן לשופטים אור ירוק להכריע גם בנושאים ערכיים ופוליטיים, משל לישראל היתה חוקה. למרות שמדויק יהיה יותר לקבוע כי אין לה.
אולם קריאות השוד והשבר של האופוזיציה נגד המהלך של נתניהו וליברמן לכל הפחות מוגזמות, ובמידת מה אף חצופות. ב־2009 סיכם נתניהו עיסקה זהה לחלוטין עם מפלגת הימין האופוזיציונרית האיחוד הלאומי. במקום נציג של סיעת האופוזיציה הראשית והגדולה בכנסת קדימה, סיכם נתניהו על בחירתו של אורי אריאל כנציג האופוזיציה בוועדה. גם אז רתחו בשמאל וצרחו כנגד השתלטות הימין על הוועדה. ומה קרה? כמעט כלום. בג"ץ נותר עומד על תילו והמדינה לא התמוטטה.
בכלל, מרוב צעקות נשכחת העובדה כי ארבעת הנציגים הפוליטיים (שני שרים ושני ח"כים) בכלל לא מהווים רוב בוועדה המונה תשעה חברים. חמשת חבריה האחרים הם שלושה שופטים ושני עושי דבריהם מלשכת עורכי הדין. אלא מה, החוק שתוקן לאחרונה קובע כי כל שופט עליון שנבחר בוועדה צריך לקבל תמיכה של שבעה מתוך התשעה. במילים אחרות: הפוליטיקאים לא יכולים למנות בלי הסכמת השופטים, ואילו השופטים לא יכולים למנות בלי הפוליטיקאים. התוצאה היא: הידברות והסכמות. אז מוטב הפעם לחסוך את הצעקות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו