כשליונל יהפוך למסי

הכל היה מוכן לקראת הורדת הקוף הענק והבלתי נסבל הזה מהגב. מאז הקופה אמריקה 1993, כשיצחק רבין ז"ל עוד היה ראש ממשלה כאן, כל אוהד ארגנטינאי רק רוצה לצרוח כבר לכל עבר "דאלה קמפאון", אבל בכל פעם מחדש זה נגמר בבכי.

מאז שגבריאל באטיסטוטה הביא תואר אחרון אי שם על אדמת אקוודור, שישה מונדיאלים ושמונה טורנירי קופה אמריקה הסתיימו בדמעות. פעם לאחר עוד כישלון של מראדונה בבדיקת סמים, פה ושם בגלל עוד הפסדים כואבים לשכנה השנואה בצהוב־ירוק, ובשנים האחרונות בעיקר בגלל הכישלון של "המנהיג" שלנו, ליונל מסי.

לא אשקר. גם אני, כמו העולם כולו, נוטה ליפול לרגליו של הפרעוש אחרי עוד שער מדהים בליגה הספרדית או בצ'מפיונס. אבל עם כל הכבוד לגולים מול לוואנטה וגרנאדה, אני ועוד 43 מיליון ארגנטינאים מחכים כבר יותר מדי זמן למשחק גדול של הכישרון הענק הזה במדי הנבחרת. והבעיה עם מסי היא שאנחנו לא מקבלים משחק גדול כזה לא רק בשלבים מכריעים, אלא אפילו לא בשלב הבתים של טורניר כלשהו (עיינו ערך בוסניה או ג'מייקה). ולא יעזור כלום: עד שלא יביא תואר גדול במדי הנבחרת (שלא יהיו אי הבנות - מונדיאל, לא קופה), לא יהיה אפשר בכלל להתחיל להשוות אותו לגדול מכולם, דייגו האחד והיחיד.

הפספוס של ארגנטינה במוצ"ש מול צ'ילה הוא בלתי נסבל. דווקא כשנראה היה שאחרי ההתפוצצות בחצי מול פרגוואי השתחרר כל הלחץ והנה מגיע הרגע הגדול, הכל קרס כרגיל. הלוזרית של היבשת שיחקה כמו קבוצה קטנה ומפוחדת, קרסה פיזית ומנטלית מהדקה ה־60 וצפונה, נתנה לצ'ילה לשלוט, ובסיום המארחת חגגה בצדק תואר היסטורי. והפעם זו היתה "רק" צ'ילה, לא גרמניה האימתנית כמו לפני שנה בגמר המונדיאל בריו.

די מריה (אולי הגירסה הארגנטינאית של בניון? כישרון ענק, אבל נפצע/נעלם ברגעי האמת) שוב יצא במשחק מכריע והזכיר את סוף המונדיאל, חאבייר פאסטורה פיספס עוד הזדמנות לעשות את קפיצת המדרגה שלו בבמה המרכזית, היגוואין בכלל לא שווה התייחסות ומסי שוב היה מסי. מסי של מדי ארגנטינה, כמובן. מישהו בכלל ראה אותו על המגרש? עוד מופע אנמי שמצטרף לרצף הארוך של 11 משחקים ועוד שש הארכות (ובסך הכל 1,170 דק', כלומר 13 משחקים שלמים) ללא שער במשחקי נוקאאוט במונדיאל או קופה אמריקה (מאז כבש מול מקסיקו בחצי הגמר ב־2007). גם הפעם, למרבה האירוניה, הוא קיבל את פרס השחקן המצטיין של הטורניר.

את מה שהרגשנו האוהדים היטיב לבטא בסיום המנהיג האמיתי של הנבחרת, חאבייר מאסצ'ראנו. בין ים הדמעות, השחקן עם הלב הענק אמר ש"זו פשוט קארמה, עינוי מתמשך". לנו לא נותר אלא לשאול רק "עד מתי העינוי הזה?". ההזדמנות האחרונה של הדור הנוכחי תגיע במונדיאל רוסיה 2018. מי ייתן ועד אז ליונל סוף סוף יהפוך למסי גם בנבחרת, ואז הוא יצולם אם ירצה השם בצד הנכון של הגביע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו