מאז ומתמיד קשה היה לעקוב אחר מהלכיו של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. דבריו, שנאמרים תמיד בנחרצות ומתוך שכנוע פנימי עמוק, מצליחים לטשטש ולו במעט את העובדה כי מדובר באחת הדמויות הבלתי צפויות והזגזגניות שיש היום במצאי הפוליטי. אחרי שנכנס ויצא מממשלת אולמרט ללא כל סיבה לכאן ולכאן, התאחד ופירק את השותפות עם הליכוד, ממקם את עצמו באופן עקבי בימין אולם מחזיק בדעות שמאל ותומך במסירת שטחים, מגדיר את עצמו חלק מהמחנה הלאומי אולם נשאר עם העבודה, מרצ והערבים באופוזיציה. הוא הלך לבחירות כאיש הימין, הובס וזכה בשישה מנדטים בלבד - ואז העביר אותם ממחנה הימין למחנה השמאל.
ליברמן פעל נגד נתניהו בשתי נקודות רגישות השבוע. בכלל נראה שעיקר עיסוקו של שר החוץ לשעבר הוא להמשיך את מסע הנקמה במי שכנראה הוא משוכנע שאחראי לפתיחת חקירת המשטרה, הנושאת את שם מפלגתו ותרמה להתרסקותו בבחירות: בעיניו, רה"מ.
העניין הראשון הוא מתווה הגז. ליברמן תומך נלהב במתווה, ובמסיבת העיתונאים שכינס בנושא לא הצליח להסביר מדוע אם כן הוא מתכוון להצביע נגד בהצבעה שהיתה מאפשרת את העברתו. גם הוא סבור כנראה כי המילים נקמה בנתניהו לא היו עוברות מסך. השני היה אתמול כשתקף את הממשלה הקודמת על ניהול צוק איתן. מאז המבצע ההוא נאבק נתניהו על כך שהמבצע נגמר בניצחון, ואין כמעט נאום שבו לא מזכיר ראש הממשלה את המכה הניצחת וחסרת התקדים שבה הוכה החמאס בקיץ אשתקד. ליברמן יודע שזו נקודה רגישה מאוד עבור נתניהו ובדיוק עליה הוא לחץ. בכל זאת, השניים מכירים לא מעט שנים כדי לדעת איך מוציאים איש את רעהו מאיזון. אבל לליברמן יש את הנקודות הרגישות שלו: כשמזכירים לו שש שנים נטולות הישגים כשר חוץ, הוא מתפוצץ. הרי מלבד ביקור בשתי בירות מרכז אירופיות בכל הזדמנות, מעטים אלה שיכולים לענות על השאלה מה בכלל הוא עשה שם.
השורה התחתונה: כשליברמן מנבא כי הממשלה לא תחזיק מעמד ותיפול עד סוף 2015, הוא בעצם פועל להפלתה. בינתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו