כמה חול אפשר לזרות בעיניים? מייד לאחר האליפות של הפועל ירושלים ניסו לייצר כאן תמונה של מדינה נורמלית והתגאו שזו האלופה החמישית בפחות מעשור - יותר מכל ליגה מובילה באירופה. זה על גבול הטעיית הציבור, כי פרט קטן שנשכח הוא שאצלנו, בישראל, יש שיטה שונה וקיצורי דרכים. אצלנו אלה אליפויות אינסטנט. לכן אין פה גאווה גדולה, וזו ממש לא ליגה מתוקנת, בטח לא כשהרוב מעוניין בשיטה מעוותת.
אף על פי כן, האלופה ירושלים שונה משלוש האלופות שקדמו לה ושלא היו מכבי ת"א. זוהי אליפות כדי להמשיך להיות אלופים, לא אליפות בשביל החוויה. הקבוצות האחרות מדברות על החלום להיות אלופות, בירושלים מדברים על להמשיך את החלום; האחרים עסוקים בפנטזיות, ירושלים במציאות.
כל שלוש האלופות הקודמות נבהלו בבוקר שלמחרת, והיו כאלה שזה קרה להן עוד בערב. אני זוכר איך בחדר ההלבשה של מכבי חיפה לפני שתי עונות שאלתי אם הקבוצה הולכת למוקדמות היורוליג. הסתכלו עלי שם בפליאה וענו: "מה פתאום? יש לנו מסע משחקים לאן.בי.אי".
כאן בא לידי ביטוי ההבדל. בעוד הקבוצות האחרות הבהירו מייד שזו היתה חוויה חד־פעמית על ידי הורדת תקציבים וציפיות, בירושלים יעלו את התקציב, את השאיפות וגם יעשו מאמץ על להשתתף ביורוליג כבר בעונה הקרובה. האליפות של האחרות היתה קפיצה לתוך בריכה ריקה; של ירושלים מקפצה לעתיד. כל מי שהוא לא מכבי ת"א רק רוצה לגנוב ממנה אליפות, ואילו בירושלים פשוט רצו לזכות באליפות.
זה נקרא מדינת כדורסל מתוקנת, כזו שיש בה עוד קבוצה שרוצה וחושבת בגדול; שיש בה עוד קבוצה שהאליפות היא שלב בדרך ולא סוף הדרך; כזו שאצלה זה לא קצה הפירמידה, אלא רק שלב בדרך למעלה. במילים אחרות: סוף סוף יש לנו אלופה אמיתית, לא בכאילו. בעונה הבאה יהיה כאן פיינל פור, אפילו לא שני משחקי גמר, ואם "תחליק" לנו בטעות אלופה נוספת, נמשיך להתגאות בכאילו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו