ההריון הבלתי מתוכנן סגר עליהם. הם תכננו להתאבד יחד. הוא כיוון אקדח לראשה. היא זעקה שהיא מתחרטת. השוטרים שהקיפו אותם ירו בו למוות. בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות שהירי היה מוצדק. נסגר תיק רז אטיאס.
אז מי אשם? יש בכלל אשמים בסיפור הזה?
אחותה של הנערה סיפרה, שמתנדבות של עמותת "אפרת" שיכנעו אותה לא לבצע הפלה. היא מצאה עצמה לכודה בין שתי ברירות בלתי אפשריות: או ללדת בגיל שבע־עשרה, או להרוג את תינוקה (כן, תינוקה! בסרטון של "אפרת" הוא פונה אליה בתואר "אמא" ומתחנן על חייו).
חודשיים אחר כך הוענק ל"אפרת" פרס הוקרה מטעם "כנס ירושלים". באותו היום הוזמנתי להרצות בכנס בנושא אחר. מחוץ לאולם הצטופפו בקור הירושלמי כחמישים מפגינות, שהניפו שלטים וצעקו: "הרחם הוא שלי". הבטתי בהן וחשבתי לעצמי ששוב נגזר עלי להיקרע בין שני המחנות. כל מחנה מקדש לו ערך חשוב אחר: בתוך האולם שממנו אני באה יושב ציבור שמניף את דגל היהדות - ובחוץ, ברחבה שבה אני עוברת, עומד ציבור שמניף את הדגל של חופש הפרט.
ואני, לאן אני שייכת?
יהדות או חופש הפרט – מהו הדגל שלי?
רק שהנוצרים לא ייצאו יותר צדיקים
ככל שזה יישמע מוזר, חברי שני המחנות חולקים אמונה משותפת. אלה ואלה סמוכים ובטוחים שהיהדות רואה בהפלות רצח, או לפחות הריגה. אלה ואלה אינם מעלים בדעתם שההתנגדות להפלות התגלגלה אלינו מהנצרות, שירשה אותה מההלניזם.
המסורת היהודית הקדומה מאמינה שעד השבוע השביעי להריון העובר אינו אלא "מיא בעלמא" (מים בלבד), ולאחר מכן הוא "ירך אמו" (אבר בגופה של האם). העובר נעשה אדם רק לאחר הלידה.
המקור הקדום ביותר לכך מצוי בפרשת משפטים (שהיא במקרה גם פרשת השבוע): וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה – וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. החוק הזה מנסח בלשון ברורה את ההבדל התהומי שבין בני אדם לעוברים: מוות של אדם הוא אסון – נפילת עובר אינה אסון.
כאשר התורה תורגמה ליוונית ("תרגום השבעים"), ההלניסטים, שראו בעוברים בני אדם, שינו בפסוק מילה אחת – במקום "ולא יהיה אסון" הם כתבו "ולא יהיה מעוצב", ובכך הפכו את החוק על פניו: אם לוולד שנפל עדיין אין צורת אדם - הפלתו אינה נחשבת להריגה, אך אם הוולד כבר מעוצב - הפלתו היא הריגה.
הנוסחים השונים הולידו שתי מערכות משפטיות שתהום פעורה ביניהן: הפרשנות הנוצרית, שקיבלה בעניין זה את המוסר ההלניסטי, יצרה חוקים שאוסרים הפלות, ואילו הפרשנות היהודית, שרואה בוולד אדם רק לאחר לידתו, יצרה חוקים שמתירים הפלות. כך התגבש לו העיקרון היהודי הידוע שחיי האם תמיד קודמים לחיי העובר ("כל זמן שלא יצא לאוויר העולם, לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו"). מן העיקרון הזה התפתחו הלכות מקלות רבות, שמתירות לבצע הפלה גם במקרים שאינם פיקוח נפש.
אך עם חלוף השנים החלו פוסקי ההלכה שלנו לחוש רגשי נחיתות לנוכח ההחמרה הנוצרית. הרבנים נאלצו להתוודות על האמת: עם ישראל חייב לאמץ לעצמו קודים מחמירים בתחום ההפלות רק כדי שהנוצרים לא ייצאו יותר צדיקים מאיתנו... היו פוסקי הלכה שהודו בפה מלא שהם אוסרים על הפלות למרות שאין לאיסור הזה כל בסיס בתורה, ואחרים בחרו בדרך הפשוטה והמוכרת ופסקו שהפלות אמנם מותרות מדאורייתא (מהתורה), אך אסורות מדרבנן (גזירה של חכמים). אבל אפילו הרבנים המחמירים ביותר לא התייחסו לעובר בן אולם במאה ה־19 נפל דבר. הכנסייה הקתולית הכריזה על ביטול האבחנה בין עובר מעוצב ובין עובר לא מעוצב ואסרה לבצע הפלות החל מרגע ההפרייה. חלק לא מבוטל מפוסקי ההלכה שלנו מיהר ליישר קו עם ההחמרה הנוצרית. בעבר התרבות היהודית העניקה עדיפות גורפת להלכות מקלות. רב שרצה להחמיר חויב להביא נימוקים משכנעים, ובדרך כלל גישתו נדחתה. אולם בימינו השתנו כללי המשחק. הרבנים מתחרים ביניהם על המצאת חומרות חדשות, ואילו הרבנים המקלים נהדפים הצידה ונחשבים ללא רציניים.
פה ושם ניתן עדיין למצוא רבנים אמיצים שמתירים לבצע הפלות בחודשי ההריון הראשונים, אך רוב הרבנים מזמרים במקהלה אחידה את מנטרת "הפלה היא רצח" גם כאשר מתגלים מומים קשים בעוברים בני שלושה שבועות. גם כאשר המעוברת היא נערה מבועתת בת שבע־עשרה, שרק רוצה לשוב אל חייה הקודמים.
ידע הוא כוח
יום חורף גשום בירושלים. מחוץ לאולם ניצבות המפגינות. בתוך האולם יושבים מעניקי הפרס. המפגינות שוחרות טוב - הן תובעות את זכות האישה על גופה. גם מתנדבות "אפרת" שוחרות טוב - הן מבקשות להציל חיים. אלה ואלה סמוכים ובטוחים שהיהדות רואה בהפלה רצח. אלה ואלה מאמינים שהיהדות וחופש הפרט אינם יכולים ללכת יחדיו.
ורוב הרבנים, שיודעים את האמת, שותקים. ידע הוא כוח. הם מעדיפים שהיהדות תישאר בשליטתם. שיוכלו לעשות בה כרצונם.
אילו הציבור הרחב היה מכיר את התרבות היהודית באופן בלתי אמצעי, ולא באמצעות מתווכים מגמתיים, השיח הישראלי על הפלות היה שונה לחלוטין, ושני האוהבים הצעירים לא היו נלכדים בדרך ללא מוצא. הם היו שומעים סביבם מגוון של קולות והיו מבינים שמהלך חייה התקין של נערה בת שבע־עשרה חשוב הרבה יותר מאשר המשך קיומו של עובר שרק החל להיווצר.
אילו היה לנו, במדינת ישראל, שיח יהודי מתוך ידע רחב, התיק של רז אטיאס לא היה נסגר.
וגם לא נפתח.
רז אטיאס היה עדיין בחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו