אשמת הקורבן בדו"ח האו"ם ובתקשורת

במקום לדאוג לגבי בידוד ישראל בעולם, צריך להתחיל לדאוג לבדידותם של המחבלים. כל כך הרבה מפגעים בודדים יש בעולם האכזר הזה. עד כדי כך בודדים, שמישהו טורח לצלם אותם בעת בדידותם (ניסיון הרצח של לוחם מג"ב בירושלים) או להפיק סרטון שחזור ממלכתי של "מעשה הגבורה" (רצח דני גונן) ולגרוף אלפי לייקים. הלב נכמר.

עין בובין - מהיום עין דני - הוא אחד המקומות היפים בישראל. הוא מתחת לבית שלי, ובחגים אנחנו מטיילים שם עם הילדים, נהנים מהמים הקרירים ומהנוף המדהים, פוגשים שכנים מקרוב ומרחוק, שומעים עברית וערבית ומרגישים בבית. מי המעיין שפורצים מההר לא מבדילים בין הרוחצים היהודים והערבים. 

דני גונן חזר משם בשבוע שעבר כשמחבל החליט לירות בראשו. הרוצח לא היה לוחם חופש ולא נאבק על זכויות מדיניות. האקדח שלו היה עשוי מהחומר שממנו הכינו את הציקלון בי והמשרפות; הוא חיסל יהודי כי הוא יהודי. לא כי הוא טייל שם, לא כי חשב שהוא מתנחל; מפני שדיבר עברית. בשמחה היה יורה במישהו בכרמיאל או ברמת גן, אלא שדולב הכי קרובה לו לקנה. המים של עין בובין זורמים מתחת לאדמה עד לירקון. 

אנחנו רואים את דו"ח האו"ם שמאשים את ישראל בפשעי מלחמה, ומשתגעים. אבל צלילי הצביעות האו"מית שצורמים לכל ישראלי מוכרים לאוזן המתנחל: אותו כפל פנים בדו"חות של שלום עכשיו ובפסקנות של מגישי חדשות כלפי המתנחל. דני גונן אשם כי "טייל מעבר לקו הירוק". ישראל אשמה כי "גרמה להרס ולסבל אנושי בעזה". דני גונן אשם במותו. ישראל אשמה במתקפה טרוריסטית על אזרחיה.

בשני המקרים היה עוזר להצטייד בקצת אמונה בצדקת הדרך. כשאנחנו לא מטיילים במעיינות השומרון, זונחים את בית העלמין בהר הזיתים ומפסיקים לנסוע בכבישים מסוימים - אנחנו בוראים אזור חושך שבו לא תדרוך כף רגלו של יהודי, והחושך הזה יכרסם בביטחון שלנו ויאכל את שאריות הצד הצודק. שביל שבו לא עוברים אופניים של יהודי יהפוך לאדמת נכר. לא כי מישהו לקח אותה מאיתנו בכוח, כי אנחנו מסרנו אותה בלי דיון. כך גם בעזה. 

איך משכנעים את ועדת האו"ם שהיהודי פושע? מעצם החשש לצאת למתקפה, חוסר ההחלטיות, הפקודות שהמתינו לאישור היועמ"ש. 

נחזור על הידוע. כשמראים מוכנות למלחמה - מונעים מלחמה. כשמטיילים מחוץ לגדרות היישובים (בזהירות ובאחריות) - הופכים את הגדרות למיותרות. כשגוררים רגליים - נשפכים דמים.

 

הצד האחר של המפלצת

בנובמבר 95' הלכנו לכיכר בחצאיות כדי להגיד שלא רצחנו את רבין. זה היה ימים ספורים אחרי, והרחבה היתה מלאה בנרות נשמה ריקים שהשאיר נוער הנרות. התחלנו, שתי בנות אולפנא מכווצות, לאסוף את מאות הפחיות הריקות. הצטרפו גם כמה תל־אביבים, ולרגע היה נדמה שנבנה גשר. הצענו לכתוב את המילה "אחדות" בעזרת הנרות, אבל מישהו אמר שנכתוב קודם "שלום" ואחר כך נראה. סידרנו את גלילי הפח לצורת אותיות והיה לנו שלום. כשרצינו להמשיך לאחדות, כל הנוכחים התנדפו.

הסיפור הזה חוזר ורוחש בי בכל פעם שמדברים אצלנו על אחדות, ומדברים הרבה. הנוער של טלמון, חבריו של גיל־עד שער שנחטף ונרצח, עסוקים יומם ולילה במיזם שהם מקווים שיצליח: הזמנת בני נוער ממגזרים שונים לחאן אירוח יפהפה שהם בנו במו ידיהם, לפעילות משותפת, מפגש ושיח. מה שמעניין אותם בגיל 17 זה לא להרוויח כסף בחופש הגדול, ולא כמה סוללה נשארה בנייד, אלא אם בני גילם מגבעתיים יסכימו לפגוש אותם. אני מתפעמת מהאמונה התמה שלהם, מהרצון לעשות משהו נכון למען החברה הישראלית, אבל לא בטוחה שהם לא טוחנים אוויר עם אותו אחד שהציע לנו לכתוב קודם את המילה "שלום", ואחר כך גז ונעלם.

ארגון מרשים בשם "קשר יהודי" מחבר בין חילונים וחרדים ללימוד יהדות משותף. יש להם כבר יותר מ־5,000 חברותות. הבוקר הם קיימו בירושלים, דווקא בשכונת קריית יובל הסוערת (מיחסי חילונים־חרדים מתוחים), מפגש של חילוניות וחרדיות שלומדות יחד וישפצו יחד את "גן המפלצת" המיתולוגי. "חשוב לנו שתראי את הצד היפה של המפלצת", הם כתבו לי והזמינו אותי לראות. ושוב יש לשאול מי הצד שיוזם את זה, ולמה.

סביב ימי השנה העגולים - לצוק איתן, להתנתקות, לחטיפת הנערים, עוד מעט לרצח רבין - אני מתלבטת אם "עם ישראל מאוחד" היא פנטזיה מלאכותית שהדתי מטפח לעצמו בגינה. למה האחדות חשובה לנו כל כך? אולי כי אנחנו מיעוט, אולי כי הדברים של הרב קוק על נשמה אחת של האומה הישראלית נדבקו לנו חזק לאצבעות, אולי כי אנחנו רוצים לשכנע. 

ויש אפשרות שזה חבר דמיוני. שאין אחדות, ולא תהיה. שיש 12 שבטים, אבל רק שניים מהם נותרו לשאת את הבשורה. עשרה הלכו לאיבוד; האם לא חזרו כי היהדות תובענית, מאתגרת, לא מתאימה למכנה המשותף הרחב? כי הם לא רוצים להתאחד איתנו?

בין לקסינגטון אווניו לשדרה השלישית בניו יורק, נאבקת במזוודות ובתיקים, מישהו הציע את עזרתו. הלכנו יחד עד הצומת הקרוב והוא שאל מאיפה אני. עניתי שאני מישראל. הוא גירד במצח ואמר שכלתו מגיעה לפעמים לישראל, היא רבנית רפורמית. העזתי להתחצף ושאלתי אם הוא יהודי. הוא ענה בשלילה. אחרי כמה צעדים הוסיף: "בעצם, אמא שלי היתה יהודייה, אז אולי זה אומר שאני כן יהודי? לא יודע". גורד שחקים נפל עלי. הוא אפילו לא יודע. אחר כך קראתי ששיעור היהודים בארה"ב שאינם מזוהים כיהודים הוא כמחצית. השבטים האבודים. 

בקיץ 2005 נשברו שיאי הטיסות היוצאות בנתב"ג. בזמן שחוללו ונשרפו כאן עשרות בתי כנסת, התור בדיוטי פרי הגיע לכביש. אולי כדאי להפסיק לדבר על אחדות ולהחליף אותה באכפתיות. אחדות יש בחלבה. די שיהיה לנו אכפת. אכפת מהאב ההומו שתקוע עם תינוק בנפאל אחרי רעידת האדמה; אכפת מ־10,000 אזרחים מצוינים שגורשו מבתיהם בהתנתקות; אכפת משבורי הלב של רצח רבין; אכפת מהחרדי שהקצבאות המקוצצות לקחו לו את הלחם; אכפת מסמ"ר שון כרמלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו