החלטת ממשלת ישראל שהתקבלה השבוע לכפות הזנה על שובתי רעב, היא שקולה, מוסרית ומאוזנת. אחת מנקודות המפגש המרתקות בין תפיסות עולם הומניסטיות לגישות המקבילות במסורת היהודית הוא היחס לקדושת החיים של בני האדם. ובאמת לתומנו סברנו כי מדובר בערך בסיסי כל כך שלא יוכל לקום מישהו ולערער אחריו.
מה עוד יש בעולמנו, פשוט, ברור ומוסכם, אם לא החשיבות להביא חיים לעולם ולדאוג לשומרם אחר כך? ואכן, אבן יסוד בחשיבה היהודית היא האמירה המפורסמת "חביב אדם שנברא בצלם". בשם תפיסה זו מחייבת ההלכה היהודית לחלל שבת כדי להציל חיים, בשם גישה זו מושיטה ישראל סיוע לנפגעי אסונות בעולם. אבל מתברר שאפילו בערך הקדוש הזה, של שמירת חיי האדם, נבקעים לאחרונה סדקים. זה מתחיל בתביעה של קבוצות שונות לאפשר המתות חסד וזה נמשך הלאה אל השיח הפוליטי־חברתי האחרון בדבר ההחלטה המחייבת רופאים להזין שובתי רעב בכפייה.
אלא שבעוד שבמקרים של חולים סופניים אפשר עוד להבין את החולים ובני משפחותיהם המתקשים לעמוד בסבל הנוראי שניחת עליהם ומבקשים לסיימו, הרי כאן מדובר בפעולה חריפה וחמורה יותר מבחינה ערכית. אנשים החליטו מטעמים שונים להשתמש במתנה היקרה ביותר שניתנה לו לאדם, הלוא הם חייו, כדי לאלץ מישהו להיכנע לדרישותיהם (הצודקות לעיתים). האם אנו, האנשים שלידם, אמורים לעמוד ולהחריש כאשר חיי חברינו (או יריבינו) תלויים מנגד ולומר להם - בבקשה, בהצלחה? האם זוהי המשמעות של אחריות וערבות הדדית, יסודות הקיום של כל חברה אנושית באשר היא? האם כך נקיים את הצו הנצחי של "לא תעמוד על דם רעך"?
נקודת המוצא היהודית גורסת כי החיים הם פיקדון, הם אינם נתונים לבעלותנו, ומכיוון שכך אין לנו אפשרות להחזירם למפקיד בטרם עת וללא רשות. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אין לו לאדם רשות לפגוע בחייו או לעמוד מנגד כאשר האחר מבקש לעשות כן. אין הבדל עקרוני בין חובת ההתערבות למנוע מאדם מלרצוח את חברו לבין חובה דומה הקיימת בבואנו למנוע את האדם מלרצוח את עצמו. בתקופות הקשות ביותר בתולדות עמנו עשינו מאמץ עילאי כדי שרוח האדם תגבר על כל רצון מיואש לסיים את החיים. החברה הישראלית עמדה בשנים האחרונות במבחנים מורכבים בכל הנוגע לפגיעה באזרחים תוך כדי לחימה ברצועת עזה. חיילים סיכנו חייהם כדי להימנע מפגיעה באנשים חפים מפשע, והכל בשם קדושת החיים. אי אפשר להיאבק על ערך זה בעזה ולהתכחש לו כשמדובר בשובתי רעב מכל כיוון. חובה זו מוטלת עלינו כפרטים אבל לא פחות מכך על הממשלה כמנהיגת הציבור. אחריות כולנו היא לדאוג כי כל בני האדם יחיו ככל האפשר, ובכבוד.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו