בצד האחד של הסקאלה יש את הציניקנים. הם יספרו לך בפלצנות אופיינית על חוויית האן.בי.אי שנהרסה להם בשל הנוכחות הישראלית במעמד הגמר; יתנשאו בבוטות על כל מי שלא שולט ביחס האסיסטים־איבודים של שון ליוינגסטון; יעדיפו ניצחון של גולדן סטייט רק כדי להרוס קצת את החגיגה; ויתלוננו על פרובינציאליות לצורך ההנאה שבלהתלונן על פרובינציאליות.
בקצה האחר אפשר לפגוש בזן צרכני הגאווה הישראלית. מדובר באנשים שעדיין שבויים בתפיסה שכל אסיסט של טל ברודי עדיין תורם תרומה מכרעת להסברה הישראלית בתפוצות. הם יתרגשו גם בפעם השביעית שדיוויד בלאט ידבר על הגיבורים הישראלים שקמים באמצע הלילה; יבקרו את צורת המשחק של לברון משל היה זר חדש שהרגע נחת ביד אליהו; ויגיעו עד לקליבלנד כדי לפרגן למאמן באיזו צ'פחה, לעיני האמריקנים ההמומים (לא נגענו).
הפרובינציאליות לא נולדה בישראל. היא חיה ובועטת כאן כבר שבוע וחצי. הצוות האוסטרלי מלווה את מת'יו דלבדובה פחות או יותר מהיציאה מהמקלחת ועד ארוחת הבוקר; העיתונאי הרוסי שומר אישית לוחצת על טימופיי מוזגוב ורק אלוהים יודע מה היה מתרחש כאן אם, לא עלינו, היה פה נציג סיני בגמר.
ובכל זאת, קשה שלא לזוז באי נוחות בכיסא כאשר במסיבת העיתונאים, שבה נוכחים מאות כתבים מארה"ב ומהעולם, חוזר על עצמו טקס השאלה הישראלית על אותם 7 מיליון מכוחותינו שעוקבים מארץ הקודש. לא המצאנו את הפרובינציאליות, אבל ללא ספק שיכללנו אותה לרמות אחרות.
חלק גדול מאנשי התקשורת האמריקנים מרבה לשאול את דיוויד בלאט שאלות על עברו בכדורסל האירופי והישראלי. העולם כנראה כבר הבין שהוא "שלנו". אין צורך להזכיר לו את זה כל הזמן.
כי אפשר. אפשר מצד אחד ליהנות מאירוע ספורט מרשים, גם בלי קשר לזווית הישראלית, ואפשר מצד אחר להעריך את ההישג של דיוויד מאבן יהודה, גם בלי להכריז עליו בעלות בכל הזדמנות. אגב, על פי מרשם האוכלוסין בישראל חיים כיום 8.05 מיליון תושבים. סתם שתדעו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו