1 אני כותבת את השורות האלה בבניין הקהילה היהודית, השדרה השלישית, ניו יורק. מתחת לחלון נמצא כל מה שהעולם ב־2015 מגדיר כחופש: הכל מותר, הכל אפשרי. וכמובן, צריכה. לפני כל החירויות, הקלישאה של מנהטן מבטיחה לך את החופש לקנות.
אין לי ספק שהלב הפועם של העולם נמצא בירושלים אבל יותר מדי סרטים שיכנעו אותי שהדופק של האנושות עובר ב"פיפת' אווניו". אני משתתפת כאן בסמינר של "קרן תקווה" ובכל פעם שיש הפסקה אני רצה החוצה כדי להספיק לקנות כמה שיותר, מחזיקה בשתי ידיים שקיות ועוצרת מונית צהובה כי יש תמונה של איך ניו יורק צריכה להיראות. מיליוני תיירים כמוני עושים אותו הדבר. לפעמים נדמה שהחופש להיות שונה, אינדיבידואליסט, דוחף את כולם להיראות אותו הדבר. בסופו של דבר, ככל שתקנה יותר כך תהיה שמח פחות, אבל מה לעשות שהבושם הרגעי של רכישה חדשה משכר כל כך.
התפוח הגדול והתפוח הנגוס במקדש של "אפל" מעוררים מחשבות על מהו חופש. לא חופש מהסוג שאפשר לקבל בבורגס. להפך. ביהדות, אדם שקונה את חירותו הוא זה שמצליח לעצור את הדחפים והיצרים שלו. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה": מי שמצליח להתעלות מעל מנהטן. מעל הרצון להשתמש בעולם. העיר ללא הפסקה אולי לועגת לזה, אבל דווקא המגבלות (מצוות, או חוקים, או מעצור על הפה) יהפכו אותך לאדם שרוחו חופשייה.
יש לנו חופש פעם בשבוע - שבת. חופש? במשפחה דתית עובדים לא פחות קשה מאשר באמצע השבוע: עורכים שולחן, מפנים שולחן, מלבישים, מפשיטים, יוצאים לתפילה, חוזרים מהתפילה, קוצצים, מתבלים, מארחים, מתארחים. יצא לי לקנא בחבריי החילונים שמספרים על שבת בפיג'מה או על חוף הים, ולנו יש סדר יום ובגדים חגיגיים ולימוד אבות ובנים.
רק בשנים האחרונות, מאז הווטסאפ, מאז שהרשתות החברתיות נמצאות בכיס ולא רק במחשב הנייח, אתה מכה במצח ומבין את הגאונות: שקט. עוצר דיגיטלי. איך אמר מושיק עפיה, אני לא זמין, אני לא פנוי. המכשירים הדוממים ביום השביעי שווים לי יותר מהבייביסיטר של "דורה", והיתרונות של הורים זמינים לילדים, זמינים לעצמם, בלי מסיחי הדעת, מתבררים כיהלום. בשבתות הקיץ הארוכות אחר הצהריים נראה כמו תעתוע: הילדים מוצאים מפלט בשחמט, במשחקי קופסה, בקריאת ספרים, בבניית מגדלי קוביות ובמשחקי דמיון שהורסים לאמא את מגירת מטפחות הראש. זה מה שקורה כשנכפית עליהם (טוב, גם עלינו) דממת אלחוט נפלאה.
עם כל הכבוד לגברת החירות, לשחרור העבדים, לליברליזם ולדיבורים הגבוהים, העיר הגדולה מציעה לתייריה ולתושביה חופש לעשות כסף, חופש לעשות מין וחופש לאכול טוב. שלוש התאוות שהן מנועי החיים. הכוחות האלה, שמניעים נפשות ורכבות תחתיות ומלחמות, חייבים הגבלה, אבל בסיטי השמיים הם לא הגבול. מול העיר, רשימת ההמלצות והאיסורים שקיבלנו בהר סיני סוגרת גבולות. אותם שלושה כוחות מככבים. גם במגזר החדש של "דתיים לייט" וגם אצל מסורתיים משתדלים לשמור על כשרות, שבת וטהרת המשפחה - הכרזת מלחמה על הדברים הכי מושכים בעולם, על החופש של ניו יורק: אוכל, כסף, יחסים בין המינים.
יש לזה ביטוי גם במשנה המפורסמת על הדברים שנשים צריכות להיות זהירות בהן - חלה, נידה והדלקת הנר. שוב, אותן עוצמות חיים שיש להגביל: כשרות, מיניות, הפסקה שבועית ממירוץ אחר הכסף והצריכה. אז מיהו בן חורין? כשחיי האישות שלך מוגבלים, ומה שנכנס לך לפה מוגבל, והאופן שבו אתה משועבד לעבודה מוגבל לשישה ימים בלבד - ניצחת את ניו יורק.
2 סיפור לשבת. לפני שנה הגיע אורן חזן לביקור מולדת קצר מעסקיו (המפוקפקים לכאורה) בבולגריה. בדיוק באותו הזמן נחטפו שלושת הנערים. חזן, כמו ישראלים רבים, החליט לנסוע לבקר את המשפחות ולחזק אותן. הוא עדיין לא היה חבר כנסת, ולא מועמד ברשימת הליכוד, ולדבריו בכלל לא חשב על קריירה פוליטית. הוא ביקר בטלמון כאדם אנונימי עם קבוצת סטודנטים וצעירים מאריאל שישבו כמה דקות עם אופיר ובת־גלים. אחרי הפגישה כתב לי בפייסבוק את הדברים הבאים:
"אמילי שלום. קוראים לי אורן. הסיפור העצוב של הילדים והמפגש שלי עם בת־גלים השאירו אותי בארץ. באתי בכלל לחופשה קצרה - כבר שנתיים וחצי שאני גר בחו"ל - ובעקבות התחושות של התקופה הזאת החלטתי להישאר לתמיד".
חזן היה חבר הכנסת היחיד שהגיע לטלמון באזכרה במלאות שנה לרצח הנערים. הוא עמד שעה ארוכה מול התמונה שלהם ובכה. אני לא יודעת מה הוא עשה שם בבורגס. לא אגיד מילה להגנתו. אבל גם השטן החדש זכאי למשפט הוגן ולא משפט שדה תקשורתי (מהסוג שאני מכירה על בשרי).
3 משגיחי הכשרות של מסע הדה־לגיטימציה והחרם נגד ישראל הם יהודים, בחלק מהמקרים ישראלים. ארגונים לא ממשלתיים ואנשי אקדמיה משלנו מסתובבים עם פח של צבע בעולם ומורחים אותו על המולדת: פרצופה של המדינה מושחר, לא אחת בידי מי שנהנה ממימון ממשלתי למשכורתו האקדמית.
תנועת "אם תרצו" שלחה לי רשימה ארוכה של פרדוקסים: ישראלים שתומכים בחרם על עצמם. הנה כמה מהנפלאים שבהם: פרופ' עמנואל דרור פרג'ון מהאוניברסיטה העברית, שחוץ משלל פעולותיו למען חרם על ישראל, חתום על עצומה הקוראת לחרם על האוניברסיטה העברית; הישראליות החביבות של "קואליציית נשים לשלום" מעורבות במסע להחרמת בנקים ישראליים, חברת אהבה, חברת אלביט ועוד; הארגון הישראלי "הטלוויזיה החברתית" הפיץ את אפליקציית BUYCOTT המאפשרת לזהות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. עם כאלה חברים מי צריך אויבים.
לפני כחודש זימן ג'יבריל רג'וב כמה ישראלים ללשכתו לפגישה עם נשיא פיפ"א ספ בלאטר, שהגיע לביקור ברשות. המטרה היתה להציג את יוזמת ההשעיה מפיפ"א כמהלך שיש לו תמיכה בקרב ישראלים. מי שיזם את הפגישה מהצד הישראלי היה ד"ר קובי סניץ, מתמטיקאי ממכון ויצמן, שחבר בארגון "חרם מבפנים" - גוף של ישראלים הפועל להחרים את ישראל בעולם. החרם מתחיל מבפנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו