מבטיחים סוף לא טוב

כאשר החלו האירועים בסוריה, בשלבים מתקדמים של מה שכונה בטעות האביב הערבי, העוסקים בנושא הבינו שאין אלטרנטיבה מוצקה למשטר העלאווי בסוריה. אין תנועה חזקה ורבת שורשים הפרוסה היטב בשטח, דוגמת האחים המוסלמים במצרים, ואין תנועה חילונית של ממש בעלת גוון מערבי, כמו בתוניסיה. המדינה הסורית היא יציר כפיהם המלאכותי של פקידי בריטניה וצרפת, שציירו את מפת האזור לאחר כיבושו מידי האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, ולכן אין לה גם מסורת של מדינה. 

יתר על כן, כרבע מאוכלוסיית סוריה (12 אחוזים עלאווים, בסיוע שיעור דומה של נוצרים ודרוזים) שלט ברוב הסוני הגדול. אך השליטה של המיעוט (שיש ספק אפילו לגבי היותו מוסלמי) והתנהגותו הבוטה ולעיתים האכזרית, הביאו לשנאה עזה נגדו בקרב רוב הסונים. הם נשבעו כי נקמתם במיעוט העלאווי תהיה קשה, כשיוכלו להביס.

המרד הסוני שפרץ באביב 2011 לא היה אירוע מתוכנן; כמו רוב האירועים הגדולים של האביב הערבי הוא נוצר במקרה, בעקבות אירוע מקומי, אשר אלפים דומים לו התרחשו ברבות השנים תחת משטר אסד האב והבן, וכמעט כולם עברו בלי שהשאירו סימן בהיסטוריה. הסונים לא הכינו את עצמם למצב החדש שנוצר וודאי שלא התארגנו כראוי. אם כן, אין פלא שאין בנמצא הנהגה סונית מקובלת על רוב העדה. מכאן גם לא מפתיע שאין מערכת צבאית משותפת לרוב הסונים, לכן כוחם התפזר בין עשרות ארגוני מורדים קטנים ולא מתואמים, אשר במקומות מסוימים לוחמים זה בזה.

גם כיום, אחרי יותר מארבע שנות מאבק באסד, יש באזור ארגונים מכל הסוגים, החל מכאלה המחפשים קשר עם המערב, עבור לכאלה המחוברים עם סעודיה והמפרציות, ועד למקורבי אל־קאעידה וכמובן ארגון המדינה האיסלאמית (ISIS). הפיצול הזה לא איפשר להגיע לכלל הכרעה בתחילת הדרך, עוד לפני מעורבות חיזבאללה באירועים, כי בשום מקום לא היה אפשר לרכז מספיק כוחות כדי להגיע ליתרון של ממש על פני הצבא, אף שנראו בו קרעים שנבעו מכישלונות מקומיים, שהובילו לעריקות לא מעטות. האמריקנים התנהגו עד כה בזהירות מופלגת ולא הרחיבו את הסיוע למורדים, בעיקר משום שהתחושה היא ש"אין כתובת", קרי אין שום ארגון מקומי בסוריה שאפשר לסמוך עליו.

הקשת השיעית

עכשיו מדברים על כך שהמצב הולך ומשתנה. ארה"ב, בסיוע סעודיה, ירדן והמפרציות ובתיאום עם טורקיה, הצליחה לאחד גורמי אופוזיציה קיצוניים פחות במרחב אידליב, והשינוי הזה כבר נותן את אותותיו. האופוזיציה הצליחה בלחימה נגד הצבא, בין השאר כי היתה מתואמת בתוכה. הקשר עם טורקיה, אם נותר כזה, חשוב ביותר כי מדינה שכנה זאת שיחקה עד עתה משחק מוזר בסוריה, כולל מה שנראה כהעלמת עין ממעברם דרך טורקיה של רבים לארגון המדינה האיסלאמית, ומניעת סיוע מהכורדים שלחמו בצפון סוריה, על הגבול עם טורקיה, נגד ארגון המדינה האיסלאמית.

הצלחות האופוזיציה הביאו לכך שחיזבאללה, הארגון הלבנוני השיעי הפועל בהשראת איראן בסוריה, הגדיל את מצבת לוחמיו במדינה השסועה. סוריה חשובה ביותר לחיזבאללה כעורף לוגיסטי וכאזור המסמן את הקשר הפיזי עם איראן, אבל בה בעת הארגון נענה לצורכי איראן, שעבורה התמיכה במשטר הסורי היא חלק מהמאמץ הרחב הרבה יותר לבניית ה"קשת השיעית" המשתרעת מטהרן, דרך בגדד לעבר דמשק בואכה לבנון. עבור שמירת המהפך הזה מוכנים האיראנים להקריב לוחמי חיזבאללה רבים, ולא רק בסוריה. כיום איראן משתמשת באנשי חיזבאללה גם בעיראק נגד ISIS וגם בתימן, כסיוע לחות'ים.

עם זאת, ברור לחלוטין שסוריה היא כיום זירת המאמץ העיקרי של חיזבאללה, שם נהרגו יותר מ־500 לוחמי חיזבאללה ושם ממשיכים אלפים מלוחמיו לשאת בעול המלחמה הקשה. כיום תלוי משטרו של אסד בלחימת חיזבאללה יותר מאשר בכל סיוע אחר, כולל זה של איראן ורוסיה, על אף חשיבות התגייסותם של אלה למען אסד.

המרכיב הקריטי

אז מה יהיה בסוף? תשובה ברורה ומוחלטת אין כנראה לאיש, אבל כמה משמעויות בכל זאת עולות מן המצב הנוכחי: 

1. מדובר במשבר ארוך, שגם אם ינצח בו אחד הצדדים, הוא לא ייפתר במהרה, קרי לא יכונן משטר יציב השולט בכל סוריה.

2. איך שזה לא ייגמר, יהיה מרחץ דמים, שאכזריות שני הצדדים תבוא בו לידי ביטוי מלא, כמעט ללא גבול והעולם יעמוד מנגד. אם הסונים ינצחו רוב העלאווים יושמדו, וגם הדרוזים והנוצרים ייפגעו מאוד. 

3. הצד הסוני, אם יעלה בידו להפיל את הממשל, ייכנס למאבק בתוך עצמו, עד שיוכרע מי ישלוט בשאריות שייוותרו מסוריה. הקיצונים שבקרב הארגונים הנלחמים כיום באסד יפנו נשקם זה נגד זה, באכזריות לא פחותה מאשר משטרו של אסד במלחמה נגדם. 

מהם סיכויי המשטר והמורדים לשרוד ולנצח? כאמור, קשה לדעת כי יש נעלמים גדולים בשני הצדדים. בצד הסוני לא ברור עד כמה יצליחו הגורמים השונים לשתף פעולה, ולהגיע לתיאום שיאפשר מיצוי הכוח, ולכן אי אפשר להעריך עד כמה יצליחו לאתגר ולסכן את המשטר.

בצד העלאווי לא ברור עד כמה תהיה איראן מוכנה ללכת כדי להציל את אסד. האם תסתפק בחיזוק חיזבאללה ותשתדל להילחם "עד הלבנוני האחרון"? או שתהיה מוכנה להקריב גם איראנים רבים? כולל משלוח צבאי איראני למלחמה להצלת דמשק, אם יורע המצב.

בטווח הארוך סביר שללא מעורבות איראנית משמעותית האופוזיציה תנצח. הסיבה לכך היא הדמוגרפיה. לעלאווים ולבעלי בריתם בסוריה משאבי כוח אנושי קטנים בהרבה מאשר לצד הסוני. על כל אוהד פוטנציאלי אחד של המשטר - יש שלושה שמוכנים להשמידו באכזריות. "הספסל הסוני עמוק יותר", אם להשתמש בדימוי מעולם הכדורסל. במלחמות ארוכות זה מרכיב קריטי.