קשה לי להבין את הרטוריקה של אגף מסוים בשמאל הישראלי, המביע
תמיכה נלהבת בחרם־על שמובילה תנועת BDS, כפי שהיא משתקפת במאמר המערכת של עיתון "הארץ" (09.06.15) שכותרתו: "אסור לאירופה להרפות". כישראלית, יהודייה וציונית, המודעת לתולדות המאבק הישראלי־
פלשתיני, ובייחוד למה שישראל עשתה (עקירה מוחלטת של היהודים מחבל עזה) והיתה מוכנה לעשות (ויתור על 97% משטחי יהודה ושומרון), אך בתמורה זכתה לסרבנות פלשתינית המלווה במטחי טילים בלתי פוסקים, הייתי מצפה למצוא בעיתון ישראלי תחת הכותרת הזו מאמר שתמציתו - אסור לאירופה להרפות מתמיכתה בישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל אני לא עד כדי כך נאיבית. הרי מדובר ב"הארץ".
וככה עיתונם של האנשים החושבים קובע במאמר המערכת כי לאירופה אסור להרפות מהלחץ על ישראל, שהרי היא־היא הסרבנית במעגל הדמים הזה. והחרם והסנקציות הם כלים טובים ונכונים שיש להשתמש בהם במסגרת המאמץ להביא לשלום אזורי מול מי שעל כתפיה מונחת האחריות למצב.
וכך פרושים במאמר נימוקים בעלי עומק אינטלקטואלי המגובה בעובדות, דוגמת ה"עובדה" המשורבבת במשפט הבא: "...אמנם אחת המטרות של ה־BDS היא החזרת הפליטים לישראל, אבל ברור שזאת אינה המטרה של גורמים רציניים בעולם..."
מה "ברור"? למי "ברור"? האם בהמשך יטרח כותב המאמר להסביר לנו על מה הוא נסמך בבואו לקבוע כי "ברור שזאת אינה המטרה"? ודאי שלא. לו ולקוראיו ולמי שאוחזים בהשקפתו זה ברור, כשם שידוע להם מי הם אותם "גורמים רציניים בעולם" ש"ברור שזו אינה מטרתם" (רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד?)
כדי למנוע אי הבנות כדאי שכולנו "נתיישר" על מה זה כל ה־BDS הזה. מדובר בתנועה הפועלת כדי להטיל Boycott, Divestment, Sanctions -
שפירושן חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים על ישראל. את אלה יש לנקוט עד שתושגנה המטרות המוצהרות והגלויות לעין כל באתר התנועה, ואלו הן, בתרגום חופשי מאנגלית: סוף ל"כיבוש ולקולוניזציה של אדמות ערביות", כמו גם "הריסת החומה"; הכרה ישראלית "בזכויות הבסיסיות של האזרחים הערבים הפלשתינים של ישראל, עד כדי שוויון מלא"; כיבוד, הגנה וקידום ישראלי של "זכויות הפליטים הפלשתינים לשוב לבתיהם, כפי שהוחלט בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194".
מה שברור זה שמקימיה - 171 ארגונים פלשתיניים לא־ממשלתיים וארגוני שמאל רדיקלי - הם לא בדיוק חורשי שלום החרדים לזכויות האדם. מועד תחילת קמפיין החרם הגדול על ישראל,
9 ביולי 2005, הוא ציני במיוחד, בהתחשב בעובדה שמדינת ישראל החצויה נקרעה באותם ימים סביב עקירת היישובים מעזה, שהתרחשה בדיוק חודש לאחר מכן. האם העיתוי המדויק כל כך, הדרמטי כל כך, לא עורר סימני שאלה בקרב הישראלים התומכים בחרם?
והאם, בהסתמך על המטרות הכתובות שחור על גבי אתר, צריך להיות פרנואיד או ימני פרימיטיבי הזוי כדי לקבוע שהתנועה, שאינה מכירה ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" ותובעת לפלשתינים את "זכות השיבה", לא מבקשת אלא את חיסולה של מדינת ישראל? והאם הקצה השמאלי של מחנה השלום הישראלי אינו מבין את משמעות הטרמינולוגיה? ומדוע זה מופרך להניח שמדובר באנטישמיות, בהתחשב בכך שבהפגנות התנועה, שמעודדת טרור נגד ישראל, קריאות כמו "תירו ביהודי" או "אין דבר כזה ישראל" הן עניין שבשגרה?
אבל האקדמאים, שהתכנסו באוניברסיטת תל אביב השבוע כדי לעסוק בנושא החרם, ביקשו תשובות ברורות יותר מסתם אנטישמיות. לדעתם, ישראל צריכה ללמוד לקבל ביקורת. והחרם? בהחלט לגיטימי. "אני לא תומכת בחרם כי אני חושבת שרק בזכות העולם 'הנאור' תינצל ישראל מעצמה", אמרה ד"ר הילה דיין באותו דיון, והוסיפה: "אני תומכת בחרם מבפנים, מאהבת ישראל, כאקט של פטריוטיות וסולידריות עם המאבק הפלשתיני".
מה כאן לא ברור?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו