בתאריך 15 ביוני, כשימלאו 800 שנה לחתימה על המגנה כרטה ליברטטום, יוצגו ארבעת העותקים של "מגילת החירויות הגדולה" בפני הציבור בספרייה הבריטית. הרבה הסכמים נחתמו במהלך ההיסטוריה בין מלכים לבין כפופיהם, אבל אף אחד מהם לא זכה למעמד של המגנה כרטה, שעליה אמר המשפטן הבריטי המפורסם, הלורד אלפרד תומפסון דנינג, כי זהו המסמך החוקתי החשוב ביותר בעולם, בכל הזמנים.
אני משוכנע שהוא צדק, גם אם תמיד אזכור את דבריו של שמואל הנביא על רצונו של העם להמליך עליו מלך. שמואל אמר דברים נכוחים על הכוח הרב מדי שבידי המלך, ועל כך שינצל וישעבד את העם. שמואל הזהיר, אך נכנע לדרישת הציבור. המלך ג'ון, אלפי שנים אחר כך, נכנע גם הוא לדרישות ציבור האצילים ובעלי האחוזות, אך עשה זאת במסגרת הסכם. ההסכם נשאר לנצח, למרות שהסכסוך לא הגיע לסיומו המיוחל.
הוא היה מלך בלתי אהוד, ששלט באנגליה בלי להתייעץ באצילים, והרגיז אותם במיוחד בגלל המלחמות שניהל בצרפת על אדמות שהיו בבעלותו ואשר לטענתו נלקחו ממנו. לא היה לו ספק כי המלך רשאי לפעול מעל לחוק. הוא נטל את כספי האצילים כדי לממן את מלחמותיו, וכששב מן הקרבות, כשהוא מובס, לא סלחו לו הווסאלים שלו, הקימו מיליציות משלהם ואיימו על שלטונו.
טענתם של האצילים, שהגיעו ברובם מצפונה של אנגליה וממזרחה, היתה כי המלך מפר הסכמות שנעשו במאה הקודמת בין המלך הנרי הראשון והברונים שלו, באשר לצורך בהסכמתם כדי לקבל החלטות חשובות דוגמת נטילת מסים ויציאה למלחמה. המלך הגיב בערך כמו עבריינים הנידונים למאסר, חובשים כיפה ומגדלים זקן:
הוא הכריז שהוא וסאל של האפיפיור, וכי הוא מצטרף לצלבנים (למרות שלא התכוון לעשות זאת), וביקש את התערבותו של האפיפיור, אינוקנטיוס השלישי. האצילים ביקשו את התערבותו של הארכיבישוף מקנטרברי. מובן שבימים ההם היו כל הבריטים קתולים. מרטין לותר עוד לא המציא את הפרוטסטנטיות, וריצ'רד השמיני עוד לא התעצבן על האפיפיור על כך שלא איפשר לו לגרש את קתרינה.
בין ינואר למאי 1215 התנהלו דיונים בין נציגו של המלך ג'ון לבין הברונים המורדים. הבישוף מקנטרברי סייע להם מאוד בהכנת התביעות שלהם לבקרה על שלטונו המוחלט של ג'ון, ואילו האפיפיור נכנע ללחציו של המלך, ובאפריל הודיע רשמית כי הוא מצדד בסירובו של המלך להיענות לתביעות שהציבו הברונים.
האווירה התחממה. ג'ון החל לגייס שכירי חרב מצרפת, אשר עליהם סמך יותר מאשר על בני ארצו. הברונים הפעילו את המיליציות שלהם, הודיעו למלך על ביטול הכפיפות הווסאלית שלהם אליו, והחלו לצעוד לערים הגדולות. כאשר השתלטו על לונדון, החלו גם חלק מתומכי המלך לעבור לצידם ולתבוע את הגבלת כוחו.
המלך נבהל וביקש בוררות, אך הבורר שהציע היה האפיפיור, שכבר הביע בו תמיכה. הברונים, כמובן, לא הסכימו להצעתו. הם המשיכו להיעזר בסטפן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, הציגו בפניו את דרישותיהם, והוא היה זה שהפך את הדרישות למסמך רציף ומסודר, שהוגש לחתימת שני הצדדים.
שני הצדדים לא ראו במהלך צעד היסטורי שייזכר גם 800 שנה מאוחר יותר, אלא נייר שהיה אמור להביא לסיום את העימות בין המלך לברונים, ולהבטיח כי תיפסק הפגיעה השרירותית ברכוש הברונים. המסמך נחתם ברונימד שליד ווינדזור, וארבעה ימים לאחר החתימה חידשו הברונים את שבועתם למלך.
מורה דרך
המגנה כרטה קבעה את עליונות החוק על המלך. היא אימצה את חזקת החפות, כך שעל המדינה היה להוכיח כי יש אשמה בחשוד, ועד אשר לא הוכח הדבר, לא היה אפשר לקבוע כי הוא אשם. היא חייבה את המלך להעניק משפט הוגן לווסאלים שלו, ולהימנע מלאסור אותם מאסר שווא.
המגנה כרטה הגבילה את גובה תשלומי המס למלך והקימה מועצה בת 25 ברונים, שתפקידה היה לעקוב אחר ביצוע סעיפי המגילה על ידי המלך. ג'ון הסכים לחתום גם על סעיף 61, שעל פיו ניתנה למועצת האצילים הסמכות לתפוס את רכוש המלך ואת אחוזותיו אם יתברר כי לא יבצע את סעיפי המגילה. היה ברור שסעיף זה יזמן עימותים בין המלך לבין ברוניו.
וכך אכן היה. עד מהרה התברר כי שום צד לא התכוון לקיים את שחתם עליו. הברונים בחרו את הקיצונים ביותר כדי לייצגם במועצת ה־25. הם סירבו לפרק את המיליציות שלהם, ולמרות שהבטיחו להחזיר את לונדון למלך, לא עמדו בכך.
האפיפיור - כנראה בהשפעתו של המלך - הכריז בספטמבר על ביטול האמנה, קבע שהיא מביישת את חותמיה, פיטר את הארכיבישוף מקנטרברי שערך אותה והכריז כי כל מי שינסה לממש אותה יוחרם על ידי הכנסייה. לא פחות. זה פתח מלחמה של ממש בין המלך והברונים, וזמן קצר לאחר פתיחתה, באוקטובר של אותה שנה, מת המלך, והותיר אחריו יורש־ינוקא, את הנרי השלישי בן ה־9, כאשר שלושה רבעים מאנגליה נמצאו בשליטתם של המורדים.
הנרי הקטן, כמו אביו, הכריז על עצמו כווסאל של האפיפיור וכמי שמזדהה עם הצלבנים, ובתמורה הודיע שליח האפיפיור לבריטניה כי המלחמה במורדים היא מלחמת קודש. ב־1217 נחתמה מגילה חדשה בין הברונים לבית המלוכה, והיא הפחיתה מאוד את הפיקוח של הברונים על המלך. אחריה נחתמו עוד מגילות בין הצדדים, והן שינו את הטקסט המקורי של המגנה כרטה, פעם לצד זה ופעם לכיוון ההפוך.
בשנים הבאות נמשכו העימותים בין המלכים לבין האצילים. המגנה כרטה לא הצליחה לשם קץ לחיכוכים הללו, אבל למרות שנכשלה במטרה שלשמה נכתבה, היא השפיעה על החקיקה הבריטית יותר מכל מסמך אחר. היא השפיעה על החוקה האמריקנית שנכתבה שנים רבות אחר כך, ועד היום היא מהווה סוג של פלס, אשר מדינות רבות מדי טרם עמדו במבחנו. המלך ג'ון והברונים שמרדו בו לא ידעו שחתמו על מורה הדרך החשוב ביותר לזכויות האדם, כאשר ניסו, פשוט, ליישב את הסכסוך ביניהם. עם זאת - המגנה כרטה המקורית שינתה את העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו