רג'פ טאיפ ארדואן נלחם במהלך הקריירה הפוליטית שלו בכל החזיתות. בינתיים זה מצליח לא רע: ראש העיר, שהיה לראש הממשלה, והפך בינתיים לנשיא, מבקש עתה גם לתפור חוקה על פי מידותיו, ולהפוך, אם אפשר, לסולטן של המאה ה־21. אבל בשביל זה צריך קודם כל להשיג ביום ראשון רוב של שני שלישים מבין 550 המושבים בפרלמנט למפלגה שלו, מפלגת "הצדק והפיתוח". הסקרים מצביעים על ירידה בכוחו - ואולי רק בגלל זה צריך ארדואן לחוש מעודד.
בעידן המודרני במזרח התיכון, רבים משכנינו מתגעגעים לעבר. יש המבקשים להקים מחדש ח'ליפות בסוריה ובעיראק, ויש המבקשים להשיב את עידן הסולטנות לטורקיה. אבל גם אם טורקיה רחוקה מלהיות מודל דמוקרטי, יחי ההבדל.
ארדואן, השולט בטורקיה כבר 12 שנה, עושה זאת באמצעות הדמוקרטיה, הכיס של האזרח הממוצע והסיוע לעוני בפרובינציות ובכפרים. בסך הכל, יחסית למדינות אחרות הוא יכול עדיין להציג הצלחות. אלא שעם השנים התגלו סדקים במודל הטורקי. במדינה אחרת זה היה יכול לטרפד את הרצון של ארדואן לשנות את סטטוס הנשיא מטקסי לביצועי. לא בטורקיה.
אהבה עיוורת
נכון שאחרי שנים ארוכות ארדואן לא עומד הפעם לבחירה, אבל כרגיל במדינה, הכל נע סביבו. אמנם הוא נשיא (של כולם?), אבל זה לא מונע ממנו לנהל קמפיין נלהב עבור מפלגת "הצדק והפיתוח" שהקים. יריביו, מן הסתם, מייחלים לו להיכשל. לשם שינוי. במקרה שלו, כבר ראינו בשנים האחרונות שלא תמיד כדאי להמר על המחנה שמנגד. ארדואן תמיד יודע להלהיב את בוחריו בדיוק בעיתוי הנכון. הכינוס הגדול של המחנה האיסלאמיסטי שלו מחר, ערב הבחירות, אמור מן הסתם להעניק למפלגה שלו עוד כמה מושבים. רוב מוחלט? זו השאלה הגדולה.
אפשר לבקר את ארדואן, אבל קשה להתווכח עם התוצאות בשטח המסבירות את הפופולריות הרבה שלו. בשעה שיוון - היריבה ההיסטורית הגדולה של טורקיה - ממשיכה לשקוע ולהסתבך כלכלית, טורקיה משגשגת זה שנים. בעידן של ארדואן הכלכלה הפכה יציבה הרבה יותר מאשר בשנות ה־90. גם אביב העמים הערבי לימד אותנו שוב עד כמה יודע ארדואן להיות פרגמטי: כשצריך הוא תומך בדיקטטורים (קדאפי, אסד), וכשההמונים יצאו לרחובות - הצטרף אליהם תוך כדי שהוא מנופף בדגל האנטי־ישראלי. אפילו שלום עם 15 מיליון כורדים הוא הצליח לעשות, הישג לא קטן.
אבל ההווה חושף תמונה ורודה פחות. שיעור הצמיחה שהיה 7 אחוזים ירד ל־3; טורקיה בסופו של דבר לא צורפה לאיחוד; הלירה הטורקית איבדה מיציבותה; המשקיעים לא דופקים על הדלת כמו פעם וגם הרומן הכורדי קצת חורק. עובדות אלה מעניינות את העולם ואת האופוזיציה בטורקיה הרבה יותר, אלא שתומכיו של ארדואן רואים רק את הטוב.
צריך להיזהר כשבאים לנתח, ובעיקר להמר, בנוגע לטורקיה. בייחוד כשארדואן בסביבה. לפני שנתיים כיסיתי את המחאה הציבורית הגדולה בפארק גזי. מי שנכח שם היה משוכנע שארדואן סיים את הקריירה: בשלטים שהניפו כתבו המפגינים כי ארדואן הוא עריץ, אנטי־דמוקרט, לאומן, חסר פשרות וחסר סבלנות (אגב, הכל נכון).
היה קשה להתווכח עם המוחים: מעצר עיתונאים בסיטונות, מעצרי הגנרלים, חסימת האינטרנט - כל אלה אכן קרו. גם פרשות השחיתות הגדולות הגיעו עד למשפחת ארדואן, ממש עד לבנו של ראש הממשלה. מה עשה ארדואן? הידק אף יותר את השליטה במערכת המשפט. תומכיו לא התרגשו. הם שלחו אותו לארמון הנשיאות.
ארדואן מסתכל סביבו וחולם, מן הסתם, להיות פוטין. המודל הצרפתי קורץ לו, מה שבהחלט אי אפשר לומר על שיעורי התמיכה של הנשיא הצרפתי הנוכחי פרנסואה הולנד. הוא רוצה להיות מעין נשיא־מלך, עם ראש ממשלה שחוטף על הראש. והעובדה שלשתי מפלגות האופוזיציה אין מנהיג כריזמטי, מסייעת כמובן למפלגת "הצדק והפיתוח".
לא סתם זכתה מפלגתו של ארדואן, מאז היווסדה ב־2001, בשבע מערכות בחירות (כלליות ומקומיות) ובשני משאלי עם. זו מכונה אלקטורלית משומנת היטב, שיודעת תמיד לאבחן בדיוק את רצון הבוחר הפשוט - שהוא עדיין הרוב המכריע בטורקיה.
מי שמסוגלים לעשות לארדואן חיים קשים בבחירות הם הכורדים, שיכולים לחזק את מפלגתם בפרלמנט. הם לא ישכחו לארדואן כיצד נמנע מלסייע לאחיהם נגד דאעש בסוריה ובעיראק, מחשש להקמתה של כורדיסטן עצמאית. אבל אז - בדיוק כמו בבריטניה, שם קמו האנגלים של קמרון לחסום את הסקוטים - יגיעו אוהדיו של ארדואן בהמוניהם לחסום את הכורדים. "מפלגת העם הדמוקרטית" הכורדית יכולה לנגוס בעוצמתו של ארדואן, אבל היא יכולה גם לעשות את ההפך הגמור ולשחק לידיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו