118 שנים חלפו מאז התכנס הקונגרס הציוני שנועד להבטיח הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל בהסכמת אומות העולם - והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עדיין נאבקת על מנת להיות חלק ממשפחת העמים. סופה הזמני של הסאגה להשעיית ישראל מפיפ"א הוא חוליה נוספת בשרשרת אירועים שהתקיימו בעבר ויתקיימו בעתיד ושכל תכליתם היא ליצור דה־לגיטימציה ודה־הומניזציה למה שרבים מהמנהיגים הערבים רואים כ"פשע הגדול ביותר בתולדות האנושות". אין זה משנה על איזה בסיס מוסרי נישען וכמה יועילו אזרחי ישראל לאנושות - מטרת חיסולה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא מטרה נעלה בעיניהם ואין זה משנה כמה מניפולציות ושקרים יצטרכו להמציא לשם כך.
אז בואו לא נשכח: עוד לפני טענות הפלשתינים על מדיניות גזענית ומפלה כזאת או אחרת שאותה ניתן להפריך ולהזים, אנחנו שוכנים גיאוגרפית באסיה אבל משתייכים ספורטיבית לאירופה משום שהערבים לא מוכנים להשלים עם קיומנו כאן וספק אם אי פעם ישלימו. על האירוניה ההיסטורית הזאת יש לומר להם תודה. אפילו מקרב לב. זאת משום שבכל פעם שהם מנסים להחרים את ישראל הם יוצרים את האפקט ההפוך של חתירה למצוינות. כך גם בתחום הספורט: החרם הספורטיבי על ישראל הוביל לקבלתנו להתאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א) ולהשתתפות במפעלי הכדורגל האירופיים - דבר שבעליל העלה את רמת ההישגים והביצועים שלנו.
הפרשה שהגיעה לסיומה ביום שישי האחרון משקפת את מצבה הבינלאומי של ישראל מאז הקמתה ואת השיח המעוות שהשתרש בארגונים עולמיים שונים: לא משנה מול אלו איומים קיומיים היא מתמודדת ואין זה חשוב מה המצב במקומות אחרים בעולם - גם במקומות אחרים שבהם משמידים אנשים - הרי שהיא תהיה תמיד על המוקד.
החרם הערבי של 1951 התחלף ב־2011 לאזהרות מפני צונאמי מדיני שיתחלף בעתיד לאיום אחר. אם נתמיד במצוינות ובמוסריות בתנאים הבלתי אפשריים שעימם אנו מתמודדים נוכל לכל צרינו, מה גם שלעולם לא נשכח את התמיכה של ידידותינו בעולם ובעיקר את תמיכתה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל.
מבחינה זאת היה מרתק להקשיב לנאומו של מהנדס ההשעיה הכושל ג'יבריל רג'וב. הוא דיבר על גזענות ישראלית ועל איומים על חייו והעלה טענות מופרכות, אך ראוי שיביט על עצמו ועל המחנה שאליו הוא משתייך: מי שמצהיר בשפה הערבית שיש לפגוע ביהודים, מי שמתכוון לכך ומי שעושה זאת הם חבריו בצד הפלשתיני. לא זו אף זו - שיקשיב לקולות ההוקעה, הסלידה והתיעוב של רוב אוהדי הכדורגל בארץ מהתנהגות גזענית של אוהדים, ולשיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, ולהשתתפות שחקני כדורגל מהמגזר הערבי בנבחרות ישראל. אך לא פחות מכך, שיעקוב אחר הגזענות בצד הפלשתיני. אחרי ככלות הכל, אבו מאזן והפלשתינים שואפים ל"יודנריין" ביהודה ושומרון לאחר שהדבר הושג בעזה.
בסופו של יום, השכל הישר והעבודה הדיפלומטית ניצחו. הדבר מחייב אותנו להיות מוכנים לקרב הבא שעוד בוא יבוא. יש לנו את הכלים לכך ועלינו לשמור על האמונה בצדקת הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו