השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "נשא". מדובר בפרשה הארוכה ביותר בתורה ויש בה 176 פסוקים. חלק ניכר מפסוקים אלו מוקדש לתיאור קורבנות הנשיאים שהוקרבו ביום חנוכת המשכן במדבר. ראשית, קצת סדר: עם ישראל יצא ממצרים באמצע חודש ניסן. לאחר שבעה שבועות, בחודש סיוון, התרחש מעמד הר סיני, שאותו חגגנו ביום ראשון האחרון במסגרת חג השבועות.
ארבעים יום מאוחר יותר הוריד משה את הלוחות ושברם בשל חטא העגל. אחרי עוד שמונים יום של תפילות, ביום הכיפורים של אותה השנה, ירד משה עם לוחות חדשים ועם בשורה בפיו: אלוקים ציווה על בניית המשכן. העם אסף בהתלהבות את חומרי הבנייה הנחוצים, וחנוכת המשכן נקבעה לראש חודש ניסן בשנה השנייה לצאת העם ממצרים.
על רקע סדר פעולות זה אנו שואלים מדוע יש צורך לחזור ולהזכיר את הקורבנות שהביאו הנשיאים בחודש הקודם. זו אינה שאלה כרונולוגית בלבד, אלא גם מהותית; הגיוני למקם את סיפור קורבנות הנשיאים עם כל הפעולות האחרות שנעשו בחנוכת המשכן, ולא לקראת היציאה למסע במדבר, אלא אם כן המקרא רואה בפעולת ההקרבה של הנשיאים משהו שחשוב להעביר לנו אותו דווקא עכשיו, לקראת המסע לארץ ישראל.
אני מבקש להתבונן בפסוק המיוחד המתאר את הנשיאים שהביאו את קורבנותיהם. וכך מספרת התורה "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים".
לא פחות מארבעה תארים מודבקים לאותם אנשים; נשיאים, ראשי בית אבות, נשיאי מטות ועומדים על הפקודים. חלק מהתארים נראים אפילו סותרים זה את זה, שהרי נשיא הוא ראש השבט בעוד ראש בית אב נראה כמי שאחראי רק לחמולה מסוימת מתוך השבט.
מדוע, אפוא, מעניקה התורה לחבורה הזו תארים רבים כל כך? צד את עיניי פירושו המדהים של רש"י המבקש לזהות את נשיאי השבטים עם השוטרים שהיו במצרים: "הם נשיאי המטות, שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם". הנשיאים הללו לא באו ממשפחות אצולה ולא הגיעו לתפקידם בגלל קשרי משפחה או דילים - הם היו שם במצרים עם הסובלים והנדכאים וחטפו מכות כשביקשו לגונן בצורות שונות על העבדים שלא השלימו את התפוקה היומית המצופה מהם. הם אלה שנושאים בעול את כאב האומה על כתפיהם, והם הראויים להוליך את העם במדבר. והנה לנו פירוש מחודש למילה "נשיא". כשרוצים לתאר מנהיג, אפשר לעשות זאת באמצעות שני שמות: ראש ונשיא. ראש הוא הקודקוד המוביל את הדברים ברוחו ובמוחו, אבל נשיא נושא את העם על כתפיו, סובל את סבלו ודואג לכאבו ולמחסורו.
ערב היציאה למסע אל הארץ המובטחת מבקשת התורה להראות מיהם אותם נשיאים. ביום חנוכת המשכן ביקש כל אחד מהם להקריב קורבנות על מנת לכפר על חטאי שבטו, כדי שיוכלו להתקדם הלאה. אלה הם הנשיאים שכל מחשבתם נתונה בדאגה לבני עמם, הם שיובילו את העם הלאה בדרכם ואולי זו הסיבה שהם כונו ראשי בית אבותם, הם ראו כל אחד מבני השבטים כילדם האישי, כבנם.
שמעתי פעם מהרב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, את הסיפור הבא: הוא מגיע פעם אחת אל הפנימייה שבה לנים תלמידיו בכפר עציון בשעת ערב מאוחרת ורואה את המדריך של השכבה מסתכל ברשימת השמות של חניכיו, ומתפלל. בתשובה לשאלה מה הוא עושה, ענה המדריך כי הוא מתפלל על כל אחד מחניכיו שיצליח בדרכו בלימודים ובשאר תחומי החיים.
התשובה עוררה ברב התפעלות עצומה. נשיא שבט אינו רק עוסק בסידור עבודה, הוא בבחינת ייעוד לאדם הרואה בעבודה זו דרך שבה הוא מוציא לפועל את אחריותו כלפי השבט.
בדרך לארץ ישראל, במקום שבו אנו נאלצים לעמוד במבחנים מורכבים, חשוב שנוכל לבטוח במנהיגינו שיקריבו עבורנו קורבנות ויובילנו בבטחה אל הארץ. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו