לאחרונה נראה כאילו ארגון המדינה האיסלאמית, דאעש, מצליח לצבור הישגים גיאוגרפיים בעלי משמעות גדולה. הישגים אלה יביאו לכך שהארגון ישלוט במרחב העצום שממערב לבגדד ומשם אל מעבר לגבול הסורי לעבר תדמור, תוך ביסוס שליטתו בצפון ובמזרח המדינה הסורית המתפוררת. כיבוש רמאדי, כמטחווי קשת מבירת עיראק במערב, ותדמור שבלב צפון סוריה, מהווה בסיס למהלכים עתידיים, רבי חשיבות עוד יותר. לא צריך להתפלא אם הארגון יזדקק לזמן מה כדי "לעכל" את האזורים החדשים שכבש, לטפל באוכלוסייה שעלולה להתנגד לו - אם נותרה כזאת, לבסס את השליטה בשאר התושבים ולהתכונן להתקפות הנגד של צבאות סוריה ועיראק וכוחות סיוע מיליציוניים.
נראה שבעיראק ובסוריה, אך חשוב מכך גם בארה"ב, מבינים ששלב התקפות הנגד עלול להתברר כקריטי. אם יצליח הארגון להתגבר על התקפות אלה קשה לראות מה יעצור אותו בעתיד, להוציא מעורבות משמעותית ביותר של הצבא האמריקני, כולל יחידות יבשה גדולות.
לאחר התקפות הנגד, מרגע שהארגון יחוש בטוח בעצמו במרחב החדש, ואין לדעת עד כמה מהר יגיע לכך, הוא יעמוד בפני הדילמה הקבועה במצבים אלה: מה הלאה? מטבעו אין ארגון שכזה יכול להימנע מפעולה לתקופה ארוכה. הוא זקוק להמשך תנועה, הוא צמא לעוד הישגים והוא חושש מ"התברגנות" שעלולה לתפוס אותו לאחר תקופת רגיעה. הארגון נמצא עדיין בשלב הדינמי שלו, בהמשכה של התנופה.לארגון ארבע אפשרויות פעולה, ואין איש יודע במה יבחרו מנהיגיו. ייתכן שאפילו הם עדיין לא גיבשו את דעתם ואין הם בשלים להחלטה, לפחות עד שיתבררו תוצאות התקפות הנגד, אם תתבצענה.
המאמץ "הטבעי" הבא יכול להיות לכיוון בגדד, כדי לבסס את השליטה בכל מה שממערב לבירת עיראק. המטרה תהיה לפגוע אנושות ביכולת הפעולה של הממשלה השיעית באזורים הסוניים שכבש הארגון עד כה, ואולי אף להביא להתמוטטות מוחלטת של המשטר הנוכחי בעיראק.
אין ספק שמהלך כזה יכניס את השיעים השולטים בבירה ואת בעלי בריתם האיראנים ללחץ, כי כשארגון כזה מתקרב לאזורים צפופי אוכלוסייה שיעית, כמו גם לערים הכי קדושות לשיעים - רואים השיעים בעיני רוחם "שחיטה גדולה". לכן אין ספק שצעד כזה, אם יצליח, יעמיד את האיראנים בפני החלטות קשות ובעיקר ההחלטה אם להתערב צבאית, באופן ישיר.
בעיראק לארגון אפשרות פעולה נוספת, צפונה, לעבר כורדיסטן. אם הוא יצליח להשתלט על אזורים שמהם שואבים היום הכורדים נפט הוא יזכה בהצלחה רבתי, שתאפשר לו לנהל כמעט מדינה ותיצור לחץ גדול על טורקיה. כיום זה נראה מפתה, כי המערב לא דאג לחמש כראוי את הכורדים, היחידים שנלחמו עד כה באופן ראוי נגד הארגון.
ייתכן גם שלאחר הצלחתו הגדולה בעיראק יעדיף הארגון לבסס את אחיזתו בצפון סוריה, קרי להגיע לשליטה גם בחאלב ובחומס. זאת תוכנית שאפתנית מבחינת גודלו של המרחב הגיאוגרפי, אבל שם כנראה תהיה ההתנגדות קלה יותר מאשר בעיר ענקית כמו בגדד או נגד הכורדים הנחושים. אם יצליח בכך הוא ישפר מאוד את האפשרות שלו לפעול לאחר מכן נגד הכורדים, בעיקר באגף הסורי שלהם. בסוריה יעמוד מול הארגון בעיקר צבאו המותש של הנשיא בשאר אסד, ואולי דווקא באזור זה יחברו לדאעש ארגונים סוניים אחרים, מקרב מה שמכונה צבא המורדים, והוא יזכה ללגיטימציה מהמקומיים. מהלך כזה יכול להביא לשינוי דרמטי במעמדו של אסד ולחייב את חיזבאללה למתוח עוד יותר את כוחותיו. אובדן העורף האסטרטגי של חיזבאללה והימצאות שונאיו הסונים בעורפו של מרכז המיעוט העלאווי, בחוף באזור לטקיה, פירושם איום על השטח החיוני של חיזבאללה ועל מעמדם של האיראנים בסוריה ומאוחר יותר אף בלבנון. על מנת לשמור על שני אלה יעשו האיראנים וחיזבאללה כמעט הכל, כי עבורם זה איום קיומי. אם ארגון המדינה האיסלאמית יגיע לכלל שליטה באזורים עלאוויים או שיעיים - הוא ישמיד שם את כולם. זה עימות לחיים או למוות, והדבר ברור לכולם.
האופציה השאפתנית
ויש את האפשרות הרביעית, שנראית פחות מושכת לעת הזאת ולכן סבירותה נמוכה יותר, אך אין היא בלתי אפשרית. ייתכן שכדי להימנע מעימות עם עוצמתם של השיעים סביב בגדד או עם ייאושם של העלאווים וחיזבאללה בדרך לדמשק, יפנה הארגון את מאמציו לעבר עמאן.
בירדן כל התושבים סונים, ואצל חלקם עלולה להתעורר הזדהות עם ארגון סוני רציני ומצליח, הפועל לכאורה בשם הסונים, המצויים במצוקה נוכח הדינמיות השיעית במזרח התיכון. הארגון יכול להעריך כי מול ירדן יקל עליו לפעול, ואם יצליח בכך תתאפשר לו גישה נוחה יותר לסעודיה - פנינת הכתר של העולם המוסלמי.
סעודיה היא המטרה שכל מי שמדבר על "ח'ליפות איסלאמית" חולם עליה, בגלל שבה מצויות מכה ומדינה, שתי הערים הקדושות לכל מוסלמי. בפעולה נגד ירדן יוכל הארגון לשלב מהלך צבאי עם ניסיון להשפיע על הממלכה מבפנים, תוך ניצול הבעיות הכלכליות והחברתיות שהוחרפו בירדן נוכח בריחתם של פליטים, בהמוניהם, מסוריה לירדן.
הצלחת הארגון בירדן נראית כיום רחוקה מאוד. הצבא הירדני, בניגוד לצבאות עיראק וסוריה, הוא צבא מקצועי ורציני והמלך זוכה ללגיטימציה ואפילו לפופולריות גדולה בקרב ירדנים רבים. ירדן אינה טרף קל, וודאי שהיא תזכה לסיוע מכל מי שיציבותה של הממלכה חשובה לו.
בכל מקרה ברור שהמעורבות האמריקנית עד כה לא קירבה את ארה"ב למטרה שהגדיר הנשיא ברק אובאמה, "להרוס את הארגון", נהפוך הוא - הארגון התחזק והרחיב את שליטתו מאז הכריזה עליו ארה"ב מלחמה. הסיכוי האחרון של ארה"ב להמשיך במדיניותה הנוכחית, קרי להימנע מעירוב של כוחות יבשה אמריקניים גדולים, מותנה ביכולתה להגיש את הסיוע הנדרש לצבא עיראק בהתקפה שאותה הוא מבטיח לבצע, ובאופן עקיף אולי אף לעזור לצבא סוריה.
חשבון הנפש של האמריקנים ייערך אחרי הקרבות הללו, כשיהיה ברור יותר אם ההצלחות האחרונות של הארגון הן בכלל העליות והמורדות הרגילים בעימותים מעין אלה, או שהן מיצבו אותו ברמה שונה והוא ינצל את המומנטום כדי להתקדם לעבר מטרות שאפתניות יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו