התנהלותו של הנשיא האמריקני ברק אובאמה בזירת המזרח התיכון בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, מעוררת את הרושם שהאיום העיקרי הנשקף מחזית זו על ערכיה, תרבותה ומורשתה הדמוקרטית של ארה"ב טמון דווקא בהווייתה ובאורחותיה של בעלת הברית הישראלית. כאשר ברקע ממשיך העולם הערבי לרעוד, מקפיד הבית הלבן להיות בתבנית היחסים המיוחדים שבין וושינגטון לבין ירושלים, בעוד מדיניותו מאופיינת בסתירה פנימית: מחד גיסא, הוא מתריע, כמעט בכל יום, מפני שחיקתו של המכנה המשותף הנורמטיבי, האידיאולוגי והרעיוני, הניצב בבסיסה של השותפות האמריקנית־ישראלית. מאידך גיסא, לצד הביקורת הנוקבת שהנשיא מטיח בישראל בגין סטייתה, כביכול, מן "הדרך האמריקנית" של פלורליזם וסובלנות, הוא מעניק לה בימים אלה חבילה שלמה של תמריצים מדיניים ואסטרטגיים.
החלטתו של אובאמה לבלום את היוזמה המצרית לכינוסה של ועידה בינלאומית בסוגיית פירוזו של המזרח התיכון מנשק גרעיני (שישראל התנגדה לה בתוקף) ונכונותו לספק לישראל מערכות נשק מתקדמות (כולל טילי הלפייר למסוקים ופצצות חודרות בונקר) הן שני הנדבכים המרכזיים של מדיניות מגבה ותומכת זו. על רקע פרדוקס זה של שימוש באותו זמן במקל ובגזר במרחב האמריקני־ישראלי, נשאלת השאלה לאן באמת מועדות פניה של הדיפלומטיה האמריקנית בשלהי עידן אובאמה, וכיצד אפשר לפרש את האיתותים הסותרים המגיעים כעת מוושינגטון.
במישור הביטחוני התמונה ברורה. שכן, אין ספק שההחלטה למכור לישראל אמצעי לחימה מתוחכמים, העשויים לסייע לה להתמודד בהצלחה עם אתגרים אזוריים אפשריים (שבמרכזם איראן), ובה בשעה לאפשר לה לשמור על מאזן ההרתעה מול אויביה, היא צעד בונה אמון שנועד בראש
ובראשונה להעניק לירושלים פיצוי מוקדם עבור הסכם הגרעין המתגבש עם טהרן. זאת, בתקווה שהדבר יפחית מנחישותו של רה"מ בנימין נתניהו להמשיך להיאבק במתווה ההסדר שבשער.
אך אם כך הם אכן פני הדברים, ואם הכוונה היא לשכנע את ישראל במחויבותה האיתנה של וושינגטון לביטחונה, מדוע בחר הנשיא ללוות מהלך זה במסכת אינסופית של האשמות וגינויים כלפי הדמוקרטיה האמיתית היחידה במרחב כולו? התשובה לתהייה זו, המקשרת ומגשרת בין הגזר למקל, מעוגנת בעיקרה - למרות הציפוי הרטורי - בהקשר האיראני ואיננה קשורה בטבורה למישור הערכי דווקא. מה גם שמערכת היחסים הבין־גזעיים בארצו של הדוד סם אינה יכולה להיות מקור להשראה כלשהי עבור החברה הישראלית.
ואמנם, אפשר להעריך שהפוליטיקאי אובאמה מזהה כעת חלון של הזדמנות להרחיב את שולי התמרון הפנימיים שלו אל מול ממשלת נתניהו, ערב ההכרעה בסוגיה האיראנית. על רקע האפשרות שגזר הפיצוי המובטח (שעליו רמז הבית הלבן שוב ושוב) לא ישיג את מטרתו ולא יפחית מעוצמת התנגדותה של ישראל להסכם, החליט הנשיא ה־44 להוסיף לו מימד כוחני בדמותה של "סידרת חינוך" מתמשכת. על רקע תהליכי השחיקה ברמת התמיכה בישראל, המסתמנים בשנים האחרונות בקרב האגף הליברלי בציבוריות האמריקנית, חותר, אפוא, אובאמה לעודד ולהאיץ מגמות אלה בתקווה להעמיק עוד יותר את הפגיעה בבסיס התמיכה הציבורית בישראל, בייחוד בקרב הדור הצעיר של תומכי המפלגה הדמוקרטית. בכך שואף הנשיא להשלים בהצלחה את המשא ומתן עם איראן בסוגיית הגרעין (ואולי גם ליזום מהלך נוסף בזירה הפלשתינית) מבלי שיהיה נתון למתקפה חריפה ורחבה מצידם של תומכי ישראל בדעת האמריקנית ובקונגרס, הממשיכים בשלב זה להתנגד לעיסקה.
בחודשים הקרובים יתברר אם גישה זו תישא פרי ותגביר את הפיצול בקרב מחנה תומכיה של ישראל במישור הפנים־אמריקני. מה שכבר ברור הוא שהשימוש החוזר ונשנה בשוט הגינוי והביקורת עתיד להעכיר עוד יותר את האווירה ביחסים שבין שתי השותפות, וזאת למרות גזר הפיתוי והפיצוי, שהוא לא יותר מאמצעי ריכוך.
