לא יוצרים זכויות יש מאין

בשבוע החולף נפל דבר בעולם המשפט. בית המשפט העליון דחה לחלוטין את תביעת הבדואים בגיבוי ארגוני השמאל בנושא אל־עראקיב. המקום הפך לסמל ולמוקד בעירה ביחס לכלל אדמות המדינה. הבדואים טענו לבעלות על קרקעות בנגב הצפוני מכוח "זכויות עתיקות", התובעים דיברו על "אדמות היסטוריות" שמהן נושלו, ושבעצם שבט אלעוקבי עיבד את האדמות האלה בתחילת המאה ה־19. 

לעזרת התובעים נחלץ פרופ' אורן יפתחאל כעד מומחה שטען לקיומו של יישוב בדואי קדום בתחומי אל־עראקיב, אבל כל טענותיו נדחו. הן המחוזי והן העליון ביקרו אותו בחריפות. השופטת שרה דברת כתבה: "התברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם בלי שטרח לקרוא בהם". בפס"ד העליון כתבה השופטת אסתר חיות: "מניתוח הראיות עולה כי פרופ' יפתחאל אינו נסמך על ראייה אובייקטיבית". ייתכן שהשבט הבדואי חנה במקום כחלק מנדודיו, אבל זה לא מוכיח שהיה שם יישוב קדום.

הדבר המעניין היה הדיון בדבר שממת הנגב במאה ה־19. המומחית מטעם התביעה, פרופ' רות קַרק, טענה שחלקות אל־עראקיב לא היו מיושבות ומעובדות באופן קבוע עד ראשית המנדט הבריטי. היא הסתמכה על סקרי קרקע, מפות היסטוריות, תעודות רשמיות וספרי מסע. חשיבות הדיון המשפטי חורגת מהסיפור הפרטי של אל־עראקיב ונוגעת בטענה ההיסטורית באשר לכלל הארץ שהיתה ברובה שוממה, הן מבחינה חקלאית והן מבחינת תושבים. 

פריט חשוב בראיות היה מפת הסקר של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), סקר מעמיק ויסודי שנערך בשנים 1877-1871 ופורסם בשבעה כרכים. המפה היתה כה מפורטת עד שפורסמה ב־26 גיליונות (זמינה כיום באינטרנט). אנשי הקרן שירטטו כל ואדי, כל יישוב, עץ, בית. הם חרשו את השטח לאורך ולרוחב, ועיון במפה מלמד על העזובה והשממה של הארץ, ועל מספר התושבים הנמוך. 

התובעים הבדואים טענו לזכויות באדמות מכוח היותם "ילידים", אבל ביהמ"ש הטיל ספק בטענה, שכן גם לפי גרסתם הם הגיעו לנגב לאחר שכבר היה בשליטה של האימפריה העות'מאנית, ולכן לא מדובר במיעוט ילידי שנכבש על ידי שלטון זר. מקריאת פסק הדין מתברר שהבדואים העותרים העידו ששבטם, אלעוקבי, נלחם נגדנו במלחמת העצמאות לצד צבאות ערב ובעקבות ההפסד נפוץ חלקו לעזה ולירדן. בשום שלב לא הוצג קושאן על האדמות ואפילו לא רישום שלהן כקרקע שהוקצתה לשבט בידי העות'מאנים. גם לא הוצגה ראיה שממשלת המנדט או האימפריה העות'מאנית הכירו בזכויות ילידות של הבדואים. ביהמ"ש שלל עקרונית את הניסיון "לייצר זכויות יש מאין". 

פסק הדין חשוב מאין כמותו והוא צריך לשמש בסיס להסדרת נושא אדמות הנגב מול תביעות הבדואים. מדובר בחבית אבק שריפה המשליכה על כלל זיקתנו לאדמות הארץ. אסור להשאיר את הסוגיה הזאת תלויה ועומדת. לתשומת לב הממשלה החדשה. 

 

כל אנשי הקמפיין

חלקו הראשון של סרטה של הבמאית ענת גורן ("המקור", ערוץ 10) על מסע הבחירות של יצחק הרצוג ממשיך את הקו שנשמע בתקשורת מאז תבוסת השמאל בבחירות: היתה תקלה, לא היה "קמפיין" טוב, ההתנהלות לא היתה נכונה. קוסמטיקה. נכון שהכשלים מוצגים עכשיו בגלוי בעוד במהלך מערכת הבחירות התקשורת התגייסה להעלים אותם, אבל זאת חוכמה שבדיעבד. גם הניתוח שנשמע מפיו של ראובן אדלר או תמי שיינקמן, היועצת הפוליטית של הרצוג, נשמע לעייפה מצד עיתונאים רבים. "מי שניצח את הקמפיין הזה היה רק ביבי... השקרים האלה עם האוטובוסים ועם הנחילים", העימות הקטן ב"פגוש את העיתונות", גרבוז וכדומה. 

זה לא רציני. זה המשך היהירות שהפסידה את הבחירות. חשבון הנפש שנשמע עד היום הוא כיצד טעינו בחיזוי התוצאות והסקרים. הביקורת - גם בסרט - נותרה טכנית. כאילו אם היו מכים עוד יותר את נתניהו ו"הולכים על הראש של שרה" - היתה התוצאה אחרת. הסיפור של גרבוז והקמעות מוצג רק כטעות וכמה חבל שהרצוג לא פירסם סטטוס בפייסבוק נגד.  

אין דיון על התכנים. ברור לשמאל שהתכנים שלו מצוינים, הרעיונות המדיניים והכלכליים שלו הם לעילא ולעילא, ורק אם יידע להלבישם בכתונת משחק נכונה, הציבור יקנה זאת. כדי כך פשה העיוורון במחנה הגדול והחשוב הזה. כמו לא עברנו יותר משני עשורים שבהם ניסינו וחווינו את הפתרונות המדיניים הללו שהתפוצצו בפנינו בדם ואש ותמרות עשן. כאילו איננו רואים כיצד שינה המזרח התיכון את פניו לחלוטין, אבל השיח השמאלי - גם בבחירות הנוכחיות - נותר כאילו אנחנו עדיין בשנות ה־80. ככה לא בונים תיקון.  

 

ביכורי הדעת  

החברה הישראלית מקיימת דיאלוג של קרבה וריחוק עם המסורת היהודית ועם אוצר החוכמה ששום אומה לא העמידה כמותו לצאצאיה. "לא בשמיים היא", אמר משה בדברי פרידתו מהעם. לא בשמיים היא, נאמר אנחנו ונבקש אחר אוצרות החוכמה הללו שלא אחת הזנחנו והעדפנו להשאיר אותם אצל אחרים. גם אם נזנח הניגון היהודי - היה זה לשווא. הוא חוזר ביתר שאת ודופק על חלוננו. בעיקר אנחנו, שהעברית היא שפתנו. 

מכיוון שאיננו חקלאים ברובנו, אפשר להבין את חג הביכורים גם כביכורי הדעת, הבשלת תהליך הלימוד, קטיפת פירות המאמץ האינטלקטואלי והנפשי, בואכה מתן תורה פרטי וכללי. חג השבועות הוא סיום התהליך שהחל בפסח. בפסח נזהרנו מחמץ ואכלנו מצות, ואילו בשבועות אנחנו מצווים להקריב דווקא חמץ. 

החמץ, כלומר הלחם, הוא היעד והתכלית של החקלאי כבר מראשית עבודתו. לעומתו, המצה היא לחם שנעצר בתחילת התהליך, חיסרון המצפה להשלמתו. המצה היא לחמו של העני, גם זה העני בדעת - ואילו החמץ והשאור המתפיח את עיסת הבצק מייצג גם את העשיר בדעת, או לפחות את זה שעמל והשקיע כל הדרך עד שקנה חלק ונחלה בחוכמת עמו. 

בפסח יצאנו מבית עבדים - כל אחד ומצרים שלו, המיצרים המעיקים על חייו. בשבועות אנחנו משחררים גם את רוחנו מבית האסורים - כל תקופה ואסיריה, כל תקופה וסוהרי הדעת שלה. וגם באומרנו זאת, נזכור את דברי רבי טרפון, איש המאה השנייה לספירה, שאמר בפרקי אבות: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו