מחאות, כפיים

1 רוב העם רוצה, רוב הישראלים תומכים, רוב הציבור מתנגד. סיסמאות של ויכוחי רשת מפרנסות מכוני סקרים וכותבי מאמרים, ומקבלות אחת לשנתיים הכרעה בנוק־אאוט. בהקשר של מירי רגב, שזכתה לקבלת פנים מבחילה, אנחנו יודעים איפה העם. היו בחירות. רוב העם הוא יותר מירי רגב מאשר גברי בנאי שקרא לה בהמה ביום שבו פורסם מינויה כשרה. העובדה שביום העצמאות האחרון לא היה אפשר להכניס סיכה במוזיאון המחתרות, שנאלצו לסגור את מוזיאון הפלמ"ח מרוב עומס, שלא היתה חניה בצריף 

בן־גוריון, ושתור השתרך מחוץ למוזיאון הרצל - מספרת את הסיפור של הישראליות האמיתית. לפני האינגליזית ברחובות והפרצוף הקוסמופוליטי של אמני ישראל, "רוב העם" הוא קודם כל פה ומפה, עם מטען ספציפי של ציונות.

מירי רגב ואורן חזן הם הקורבנות הכי צפויים של הנאורות הפלורליסטית, שמרוב פתיחות משכפלת את עצמה באופן סגור. המרחק בין בועת הנאורות השקועה בבית השחי של עצמה לבין הישראלי הממוצע מתבטא בתופעה הבאה: ככל שמתעללים באורן חזן ב"ארץ נהדרת", כך עולה האהדה הציבורית אליו. ככל שהראיון שעורכת יונית לוי עם רגב הוא תוקפני ומתנשא, כך פורחת רגב בעיני הצופים. אגב, כבר היתה לנו שרת תרבות שעוררה סערות. קראו לה שולמית אלוני, היה לה פה גדול, חד־צדדי ואגרסיבי, והיא לא נחשבה ל"שנויה במחלוקת" אלא ל"נועזת". עכשיו זו סיבוני ולא אלוני אז הברנז'ה מייצרת קיא אנין.

2 ביום ראשון, יום חגה של עיר הבירה, צעדו עשרות אלפי צעירים במצעד ריקודגלים המסורתי. הם לא רק היו מנומסים ומקסימים, אלא גם אספו אשפה מהמדרכות והשאירו אחריהם רחובות נקיים יותר מאלו שהיו שם לפני כן. לאכזבת הכתבים, ולמרות המעבר בשכונות ערביות, לא נרשמה אלימות. 

הערבים בשער שכם התנהגו הרבה פחות יפה. עוד לפני המצעד הם השתוללו, יידו אבנים לעבר אנשים ומכוניות ופצעו שוטרים ואזרחים. ניחוש לגבי הסיקור התקשורתי? לתלמידי האולפנות והישיבות, סרוגי הכיפה והבלורית, הדביקו גזענות בכוח. השיר "עבדו את השם בשמחה" לווה בפרשנות של כתב ערוץ 10: "שיר מתסיס". והערבים המתפרעים? "הצעדה עברה ללא אירועים חריגים", סיכמה יונית לוי. שום דבר חריג. 

3 בשבת שעברה הגיעו כמאה פעילי שמאל קיצוני לאתר המורשת הלאומי סוסיא העתיקה. הם ריססו כתובות שנאה במקום ועל שלטי הכוונה באזור, הציתו חורשת יער ליד אתר העתיקות וניסו לחדור לאתר, שהיה סגור בשבת. 

הטענה היא שבית הכנסת העתיק בסוסיא ושאר העתיקות והממצאים בני 1,500 השנים יושבים על "כפר פלשתיני קדום". מלבד הפירכה הלוגית בטענה המשונה הזאת, היא גם הוכחה כשקרית בעזרת צילומי לוויין ברורים מהשנים האחרונות וראיות נוספות שהוצגו בבג"ץ. לפני שאנחנו מנידים צקצוק על הרס העתיקות שמבצע דאעש, כדאי לשמור על העתיקות שלנו. בהר הבית, בסוסיא, ובכל מקום בין הירדן לים.

4 חבר הכנסת טלב אבו עראר עובר על החוק הישראלי. בזמן הווה; כל הזמן. הוא נשוי לשתי נשים. איך נוצר מצב שבו אלפי בתי אב, לא משנה מאיזה מגזר, מחזיקים במשולש רומנטי (לעיתים מרובע ומחומש) בניגוד לחוק? שיטת המטבוחה. לפי האיסלאם, כדי לגרש אישה צריך לומר שלוש פעמים "מגורשת". הבעל מדווח לשלטונות הישראליים על גירושים מהאישה הראשונה, כשמול בית הדין השרעי הוא אומר רק פעמיים "מגורשת". בתי הדין השרעיים שותפים להונאה ומנפיקים אישור על גירושים. 

בסוף אותו יום, במדרגות הרבנות, לפי ההלכה המוסלמית היא נשארת אשתו. לפי הביטוח הלאומי, היא כבר גרושה חד־הורית שזכאית לקצבאות ולהנחות. האדון אבו עראר נשוי לפי השריעה לשתי נשים. לפי מחשבי מדינת ישראל, הוא נשוי לאחת ומחזיק בביתו עוד חד־הורית. ידועה הבדיחה על המיילדת בסורוקה ששאלה מישהי מה הקשר שלה ליולדת, והתשובה היתה: "היא אשתו של בעלי". הבדיחה החדשה היא שהרשימה הערבית המשותפת, שבה חבר ח"כ אבו עראר, קיבלה את ראשות הוועדה לקידום מעמד האישה.

5 קו 186 מאריאל לתל אביב אמור להכפיל את נסיעותיו: קווים נפרדים לישראלים ולמי שאינו מחזיק בתעודה ישראלית. זו גזענות כמו שהבידוק הביטחוני המוגבר למוסלמים, בכל נמלי התעופה בעולם, הוא גזענות. תפסיקו לקשקש. אין לנו דם מיותר לשפוך בשביל לצאת יפי נפש. פה זה לא סינדרלה. זו ישראל, שמנסה לאפשר עבודה גם למי שנמצא בצד שמייצר נגדה טרור. והנסיעה לעבודה וממנה לא יכולה להתבצע באותו כלי רכב עם ישראלים. לא בגלל צבע הדם ולא בגלל צבע העור. בגלל המתיחות הביטחונית. כורח במציאות המורכבת שלנו.

מקהלת גלאון צעקה אפרטהייד ובאירופה מיהרו לצעוק אחריהם אפרטהייד, כי הם סומכים על הישראלים. האביר יצחק הרצוג היטיב לנסח: "כתם על פרצופה של המדינה! שמן על מדורת השנאה לישראל בעולם! צעדים שגורמים נזק מיותר לשמה ולתדמיתה של מדינת ישראל!" הוא התכוון לכתוב שההפרדה באוטובוסים היא כתם וכולי, אבל יצא לו שיר על עצמו. נבחרי ציבור חמומי מוח מייצרים מציאות מדומה שמביאה את העולם לראות במדינת ישראל מדינת אפרטהייד. לופ.

6 אנחנו אוהבים חוזרים בתשובה כי הם מביאים לתוך העולם הדתי רוח צבעונית ומרתקת, התלהבות ממצוות וז'רגון חדש. אנחנו פחות אוהבים "מחזירים בתשובה". הפחד של כל דתי שמזמין אליו חילוני הביתה הוא להיתפס כמיסיון מהלך. היינו מתים שכולם יבואו ויקיימו תורה ומצוות (וגם יצביעו למחנה הלאומי, נו). מצד שני, תעשה מה שאתה רוצה, אחי, הכל סבבה.

היחיד שהצליח לפצח את זה בצורה מעוררת השתאות הוא הרב דב ביגון שהקים לפני 40 שנים את "מכון מאיר", מרכז לזהות יהודית ברוח הרב קוק: בלי כפייה, בלי מטיפנות, בלי גיהינום. היכרות שורשית ובריאה עם עולם התורה. מי שבא - בא מרצונו. הסיסמה היא "תשובה מאהבה". הדימוי המאוס והמבהיל של "המחזיר בתשובה" נעלם כשרואים את ביגון ואת התוצרים שלו, שמשתלבים בחברה הישראלית ותורמים למדינה בכל התחומים. מזל טוב, מכון מאיר. תמשיכו להאיר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו