צפיתי אתמול בערוץ 10 בסרט על מסע הבחירות של יצחק הרצוג והמחנה הציוני. מרתק היה לצפות את שהתרחש מאחורי הקלעים של המפלגה שהתקשורת עשתה מאמצי־על להמליך אותה על מדינת ישראל. למראה הסרט חשתי ברגשות מעורבים של גאווה ותסכול. גאווה שציבור גדול מאוד במדינת ישראל לא הלך שולל אחרי התקשורת והדמגוגיה, ולא קנה אפילו לשנייה אחת את האריזה המתייפייפת שעוצבה בדמותם של יצחק הרצוג וציפי לבני. אריזה שמומחי שיווק פוליטי ניסו למכור לציבור שהעדיף קנקן מלא על פני אריזה ריקה. תסכול על אותם כתבים ופרשנים שידעו וראו מה שמסתתר מאחורי הקלעים, ואת האמת הזו הסתירו מעין כל. עיתונאים שראו את אסיפות הבחירות של הרצוג בלי קהל בבית שאן ובבאר שבע, והמשיכו לשכנע אותנו שהרצוג הוא המושיע ושנתניהו הוא המסית.
הסרט מזכיר במידה רבה את סיפורו המקראי של בלעם שתוכניתו התהפכה, התכוון לקלל ויצא מברך. ברור לכל בר דעת כי כוונת עושי הסרט היתה לתעד את המהפך ההיסטורי השני במדינת ישראל. סרט שהיה מעניק ליוצריו את מיטב הפרסים בארץ ובעולם. ואולם במקום מהפך הציבור החליט שהצמד הרצוג ולבני אינם מסוגלים, ביחד ולחוד, להנהיג את מדינת ישראל.
כל מי שצפה בסרט יכול היה להתמלא ברחמים על יצחק הרצוג. אדם נחמד, בנו של נשיא ונכדו של רב ראשי דגול. כמה קשה היה לראות את המבוכה ליד האנדרטה בגוש עציון, שהשמש והצל שוטטו על פני המועמד. הרצוג בעל רצון טוב ניסה לשכנע ציבור חכם שהוא ראוי להיות ראש ממשלה. משימה קשה מאוד למי שלא מסוגל לגלות מנהיגות ולנהל קמפיין בחירות, שהיו בו אינספור קלקולים. יש בהרצוג צניעות אמיתית, אך מי שמבקש שלא ימחאו לא כפיים, כנראה יודע בליבו פנימה שהוא אינו ראוי להן.
יצחק הרצוג הבין לאחר נאומו האומלל של יאיר גרבוז שמדובר בפיגוע פוליטי, הוא ידע שעליו לכתוב פוסט שבו ייאמר שגם הוא מנשק מזוזות, אולם בהיותו שבוי בידי יועצים אסטרטגיים הוא ביטל את דעתו הנכונה מפני דעתם. כיצד אפשר להניח לרגע שראש מפלגה מהדגם הזה יכול לעמוד מול נשיא ארה"ב ולא להתקפל ממנו? כיצד הוא יוכל לעמוד בנחישות ובאומץ מול האיראנים, החיזבאללה והפלשתינים? אין לי ספק שבבתים רבים בישראל נשמעה אנחת רווחה לאחר הסרט. כדי להיות ראש ממשלה לא מספיק להיות עסקן מוכשר.
את המסקנות הפוליטיות בעקבות הסרט יסיק הציבור וייתן לכך ביטוי בבחירות הבאות. ואולם חיוני מאוד לטובתה של הדמוקרטיה הישראלית שהתקשורת תעשה חשבון נפש אמיתי ותכה על חטא יום הכיפורים שלה. חטא של יוהרה, הטעיה ושימוש לרעה בחופש הביטוי.
במדינת ישראל יש לתקשורת תפקיד חשוב, אך תקשורת שמועלת בתפקידה מעלימה עין מנושאים קיומיים לחברה ולמדינה, וחותרת תחת אושיות הדמוקרטיה. התקשורת לצערי טרם הפנימה את מחדליה וללא הרף ממשיכה להסית נגד הממשלה הנבחרת. הציבור בישראל התנתק מהתקשורת שמשרתת שיקולים זרים, תקשורת שחסר בה חוט שדרה חזק וערכי ואינה ממלאת את תפקידה, והרי בנפש הדמוקרטיה אנו עוסקים.
